נשים מנגה, גברים מ… ובכן, ממקום אחר.

57716a913fb47.jpg

לפני כמה זמן היו אצלי שני חבר’ה חמודים להפליא מהתוכנית של אמנון לוי. הם באו לדבר איתי על פמיניזם ושוביניזם.

כשהם נכנסו, שאלתי אותם: “איפה נצלם? במטבח? אחרי הכל, זהו מקומה של האשה…”

הם פערו עיניים והרימו גבות, ובדקו האם אני באמת חושבת כך, אז אמרתי להם: בוודאי! בבית הזה המטבח הוא המקום שלי, שלו, של הילדות… זה הלב של הבית. זה המקום של כולנו!

ואז, בשביל לבלבל את האוייב, הראיתי להם את המדרגה הנסתרת הקטנה ליד הכיור, שלה אני קוראת “מעמד האישה”. הם כבר קלטו אותי מספיק בשביל לצחוק, אבל ליתר ביטחון שאלו אם באמת רק אני רוחצת כלים בבית, ועל כך עניתי להם שבשבת, למשל, קמתי באחת עשרה למטבח מצוחצח, והגבוה גם הכין לי קפה. ככה זה, כשאוהבים, מפנקים אחד את השני בלי קשר לגבר או אישה.

אז הם שאלו אותי: “את שוביניסטית?”

ואמרתי: “ממש לא! שוביניזם מניח שנשים שוות פחות. אני מניחה שאנחנו שוות יותר.”

– “אז את אנטי פמיניסטית?”

אני לא אנטי כלום. אני רק לא מתחברת לאג’נדות. אנשים עם אג’נדה, העולים על בריקדות, הם לטעמי אנשים עם פצע פנימי, אישי מאד וכואב מאד, שזו הדרך שלהם להתמודד איתו.

הפמיניזם עשה עבודה מדהימה, שבלעדיה אף אחד מאיתנו לא היתה מה שהיא היום, ויש עוד הרבה עבודה, יש חברות שלמות שעוד דרוש להן תיקון, אבל בחברה המערבית, המתקדמת, זו שאני רואה סביבי, הפמיניסטיות איבדו כבר כל פרופורציה, והן יהפכו כל אבן כדי למצוא מי מעליב/מדיר/מחפיץ אותן.

אישית, זה די מעליב אותי.

חוץ מזה, היו לנו פעם פריווילגיות. קנו לנו תכשיטים ופרחים וממתקים, פתחו בפנינו דלתות, דאגו לנו כלכלית…

איזה בנאדם נורמלי מוותר על פריווילגיות מרצון??

מי אמר שאני לא יכולה להיות מנכ”לית היקום ועדיין שיפתחו בפניי את הדלת?

– “אז את חושבת שגברים ונשים צריכים להיות שווים?”

או! שאלת מיליון הדולר.

אז הנה משנתי הסדורה על גברים ונשים ומה שביניהם:

גברים הם עם נפלא, והם מתאימים לנו בדיוק, אם רק נפסיק לצפות שהם יהיו אנחנו.

פעם, בויכוח מר שניהלתי עם קבוצת פמיניסטיות, שלפה מישהי את צמד המילים “הרוע הפטריארכלי”, והצחיקה אותי עד דמעות. בדמיוני עלה ציר רשע גברי, אספות חשאיות של גברים בגלימות שחורות ארוכות שבהן נדון רק נושא אחד – כיצד להשפיל אותנו, הנשים, עד עפר.

כאילו שהם היו מסוגלים לסוג כזה של מחשבה מרוכזת…

נחזור להתחלה

בילדותי, הייתי משוכנעת לגמרי שאני טעות של הטבע. דנה אינטרנשיונל, רק בהפוכה. לא לבשתי שום דבר שדומה לשמלה או ורוד, ולא היתה לי אף בובה. בחופשות ניהלתי קרבות אבנים בחולות עם חבורת בנים, או שרכבתי על אופניים במהירויות מסחררות בראש חבורה שמטרתה היתה “לפלח” קרשים למדורה (נכון שזאת מילה יותר סימפטית מ”לגנוב”?). בהפסקות שיחקתי “סכין תוקע”, ולשם כך נשאתי עליי אולר בכל עת, או “חימומים” (משחק שבו “מפציצים” את שחקני הקבוצה היריבה באמצעות כדור טניס) – משחקים חביבים, חברותיים ונטולי אלימות. עד היום איני יודעת לרקוד ריקודי עם, לשחק בגומי או קלאס ולקפוץ בחבל.

התמונה ברורה, כן? עד גיל שלוש עשרה, בערך, האמנתי בכל ליבי שאני צריכה להיות בן.

באו ההורמונים וסיכסכו ביני לביני.

ביום אחד, או חודש, או שנה, הפכו הבנים לסוג של חייזר. הם דיברו בשפה שפעם הכרתי אבל משום מה לא יכולתי להבין עוד, ועם זאת קיבלו מעטה של נחשקות. הטבע הוכיח לי שלא טעה.  מה שעוד הבנתי היה שעדיף להיות אישה, מסקנה שבה אני מחזיקה עד היום. פיזית, נפשית ורוחנית אנחנו מצויידות יותר טוב. דגם משודרג.

אולי זוהי הסיבה שעד היום אני רואה את העולם בצורה קצת “גברית”, שאני יכולה להבין אותם קצת יותר, לתרגם את הדיאלקט המוזר שלהם.

יצא לי לא אחת לתת לחברה שירותי “תרגום בגוף הסרט” ולפרק פצצה מתקתקת שאיימה לפרק את הנישואין שלה. 

אני דוברת “נשית” שפת אם, “גברית” שפת אב, ופולנית מהבית.

אתחיל ואומר כך: גברים, אני אוהבת אתכם!

אתם יצורים נפלאים ומלאי רגש, ואתם גם מריחים טוב. אתם מסוגלים להיות אנליטיים וחריפים, משעשעים, חמים ואוהבים.

הטעות שכולנו עושות היא לצפות מכם שתהיו כמונו, במקום להבין שמדובר בזן אחר לגמרי של צורת חיים ולנסות לבדוק איך אתם פועלים באמת.

אני חושבת על כל הספרים שקראתי, שהיו מאד פופולאריים בילדותי, ושעסקו במפגש ראשון עם צורת חיים חייזרית. אני בטוחה שניתן שם יותר מקום לשוני בין המינים וכבוד לצורת חשיבה שיכולה להיות זרה לנו לגמרי.

מי שהפך לי את הראש היה חבר שלי, גאון, מפגר לגמרי.

אחרי שעשה משהו אידיוטי לחלוטין, שלא יכול היה להביא לשום דבר טוב מבחינתו, שאלתי אותו: “מה לעזאזל חשבת?

והוא ענה: “זהו, שאת מניחה שחשבתי.

גאון.

פתאום הבנתי, שאם אישה היתה בסיטואציה כזו, היא היתה הופכת והופכת בה בראשה, מתבוננת בה מכל הכיוונים, בודקת אפשרויות שונות ואת התוצאות האפשריות שלהן, מצליבה את זה עם שלוש חברות בחפירות אינסופיות, ואז מחליטה.

גבר מגיב.

זהו, כמובן, לא השוני היחיד, ובטח לא העיקרי, אבל הוא מאד מייצג. רבים וטובים כתבו על זה ספרים לפניי, ועדיין, עושה רושם שאף אחד מהמינים לא הטמיע את המסר. אולי קסנופוביה (פחד מחייזרים) משפיעה על כולנו.

הבעיה, שבניגוד לחייזרים, שאולי יום אחד נצטרך לחלוק איתם את היקום באופן פחות או יותר מנומס ותרבותי, עם גברים אנחנו צריכות לחלוק בית, מיטה, ילדים, חיים שלמים.

הם נתונים יותר מאיתנו לאלימות וכוחנות, אך לא בגלל שהם חלק מציר הרשע, אלא בגלל שכך ברא אותם הטבע. הם מונעים על ידי סט שונה לגמרי של הורמונים!

נשים, דמיינו לרגע שמישהו מאיים על ילדיכן… כן, הנה היא, אותה אלימות שלא חשבתן שיש בכן.

גם אלימות וכוחנות יכולות להיות מתועלות למקומות חיוביים, של תחרותיות, של יצירה, של מחשבה.

הם לוקחים את כל עניין הפרנסה אחרת מאיתנו. אם אנחנו בבעיה כלכלית אנחנו נדאג, נשבור את הראש, נמצא מה לעשות ואולי נהיה מדוכאות. אנחנו לא נרגיש פחות נשיות! אין שום קשר בעינינו. אצל גברים זה ישר הולך לגבריות שלהם. הם ציידים! אז אולי זה קטע חברתי (מימי האדם הקדמון?) אבל לעניות דעתי הבאמת עניה זה גנטי. מבנה המוח שלנו שונה. זה כבר ידוע מזמן.

נכון, גברים יכולים להיות מפגרים לגמרי לפעמים, אבל בואו נודה בזה, אנחנו חופרות, והם יכולים גם לעשות או להגיד פתאום את הדבר הכי לא צפוי, שלא חשבנו כמה יעשה לנו טוב.

גברים הם יצורים מופלאים, והם בנויים להשלים אותנו בדיוק, כל עוד שלא נצפה מהם שהם יהיו אנחנו.

נמשיך בזה: גברים, אתם אוהבים אותנו!

אתם לא יודעים לנשום בלעדינו. אתם אוהבים אותנו יותר מכל דבר בעולם בתור האמהות שלכם, אתם תלויים בנו בתור האהובות שלכם ואתם שפוטים שלנו בתור הבנות שלכם. עם יד על הלב, מי מסוגל להגיד “לא” לבת שלו כשהיא באה אליו עם העיניים האלו? אתם זקוקים לנו גם בתור חברות נפש, כי שום חבר לא יחבק אתכם ויגיד “אוי, מסכן שלי!

אנחנו לוקחות את עניין הילדים קצת אחרת מכם. אין מה לעשות, הם גדלו לנו בבטן. כשכואב לילד, אתם תהיו מודאגים, תחשבו מה עושים, תנסו לעזור. לנו יכאב, פיזית. אנחנו שומעות את החלומות שלהם דירקט.

אז נכון, אנחנו יכולות לטחון נושא אחד במשך שעה, עד שנבוא על סיפוקנו, ואנחנו רוחניות מדי, בסגנון: “מה שצריך להיות, הוא שיהיה” וקארמות ועניינים, אבל יש לנו כתף רכה להניח עליה את הראש, ולא סביר שנגיד לכם: “אחי, אני אגיד לך מה תעשה.

אז למה אין שוויון?

כי לא צריך להיות! צריך להיות איזון. 

אני רוצה לסייג פה ולומר שהמין האנושי מתקדם, ומאד יכול להיות שלכיוון של שוויון, שבו יימחקו ההבדלים באמת. אישית, זה מבאס אותי קצת. נשמע משעמם.

כרגע, מי שרוצה להיות בדיוק כמו גבר, כמו שאני הייתי כשהייתי קטנה, העולם צריך לאפשר לה, אבל אינני יכולה שלא לחשוב שמשהו בה עזב את הטבעי.

למה לרצות להיות כמו משהו פחות טוב?? (קחו בהומור, כן?)

בנוסף, היא צריכה לקחת על עצמה גם את כל המחוייבויות של גבר, ולא לקטר שרוצים לדחות לה את גיל הפנסיה. אותו דבר לגבי הגברים שרוצים להיות בדיוק כמו נשים. אם המגמה הזאת תימשך יהיה כאן מאד משעמם. אי אפשר להיות אבא נפלא בלי לרצות להיות אמא? אני מכירה לא מעט כאלה. ילדים צריכים ללמוד שכל האפשרויות פתוחות, אבל לא שכל אחד הוא הכל. זה סתם מבלבל.

שוב מסייגת: ילדים גדלים יפה מאד גם עם אמא ואמא, ועם אבא ואבא. העיקר בהורות הוא האהבה ותשומת הלב לתפקיד המקודש הזה. כל השאר זניח. אבל אם כבר יש אמא ואבא, התפקידים שלהם, בעיניי לפחות, לא צריכים להיות שווים.

לסיכום

אנחנו שונים, אבל השוני הזה הוא מה שיפה ונפלא בעולם. צריך לחגוג אותו, להנות ממנו ולחתור להשלמה ואיזון, ולא לשוויון. השוויון צריך להישאר במשחקי הכדורגל, יחד עם הגברים.

שתהיה לכם שבת של עונג ושל השלמה, ואני אלך להכין אוכל לגבר שלי 😉

תאהבו המון!

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר