פסח שלי ושלו

571a437d43aed.JPG

בפסח ההוא, לפני שנים רבות, ערכה סבתא שלי מקום נוסף מסביב לשולחן. “אמא,” צחקה אמא שלי, “היא רק בת שלושה ימים. היא לא תשב ליד השולחן.”

“הנכדה הבכורה שלי הצטרפה למשפחה,” ענתה לה סבתא שלי, “ומהיום יהיה לה מקום ליד השולחן עד שתוכל לשבת בו.”

מאותו היום ואילך היה חג הפסח החג שלי.

גם היום, תהרגו אותי, אני אוהבת מצות.

מדי שנה, בליל הסדר, היינו חוגגים גם את יום ההולדת שלי וגם את יום ההולדת של סבא ראובן שלי, שאותו אהבתי והערצתי, ואני חיכיתי כל השנה לאותו יום מיוחד.

אי אפשר היה שלא להעריץ את סבא שלי, שנמלט מהנאצים, נלחם על חייו ברוסיה הקפואה ועלה מפולין עם אשה וילדה. למרות שעברית לא היתה שפת האם שלו, שלט בה סבא שלי ללא מצרים, ואולי ממנו ירשתי את האהבה לשפה ואת ההקפדה על דיבור נכון וכתיבה נכונה. לקראת מבחנים בלשון הייתי לומדת איתו כדי לקבל 100, ואף נכד לא יכול היה להתחמק מאוזנו הבוחנת עם “שתי בנים” או “אופניים חדשות”.

סבא שלי היה גם מנהל חשבונות עד סוף חייו, וגם ספורטאי מצטיין. מ’, חברתי לספסל הלימודים בתיכון, הגיעה יום אחד איתי אל סבא וסבתא בזמן שסבא היה עסוק בתרגול היומי שלו, בלי חולצה. מ’ משכה אותי הצידה ולחשה על אוזני: “בוינה, סבא שלך! איזה גוף יש לו! הלוואי על גברים יותר צעירים גוף כזה!” ואני לא הייתי נבוכה, להיפך, התנפחתי מגאווה.

לסבא פניתי גם כשנשבר לי הלב או כשרבתי עם ההורים, ולמרות שהוא היה גבר, הוא הקשיב ולעיתים ייעץ. אני חושבת שכל הנכדים העריצו את סבא, ולכן ברור למה העובדה שחגגנו יום הולדת בהפרש של שלושה ימים בלבד הסבה לי קורת רוח מרובה.

 כולם היו במצב רוח מרומם. המבוגרים שתו ואנחנו סתם עשינו שטויות, ולאף אחד לא היה אכפת שהבדיחות חזרו על עצמן מדי שנה. סבא שלי ניהל את הסדר ביד רמה ובזרוע נטויה, והניגונים המוכרים אפפו אותי כמו ריחות התבשילים המשובחים של סבתא שלי. ייחלתי שהערב לא ייגמר לעולם.

כשסבא שלי נפטר הייתי סטודנטית למשפטים. נשבעתי שאת הסדר מעתה ועד עולם אערוך עם הוריי ומשפחתי, נאחזת בכל כוחי בשאריות של זכרונותיי. הסדר הראשון בלעדיו לא היה קל לי, אבל הוא עבר די בהצלחה. לאחר מספר שנים ביקש ממני האיש שלי באופן חד פעמי לחגוג עם משפחתו, ואני נעתרתי. המשפחה כולה התכנסה מסביב לשולחן החג העמוס, ותחושה חגיגית שרתה בחדר. ‘זה לא כל כך נורא’, חשבתי לעצמי, ואז פתח סבא שלו את הסדר. שום דבר לא היה נכון. אלה היו הניגונים הלא נכונים, הברכות הלא נכונות, ובעיקר – הסבא הלא נכון. דמעות פרצו מעיניי בלי שליטה. לא יכולתי להישאר לשבת ליד השולחן הזה, שהזכיר לי כל כך את מה שאיבדתי. הסתגרתי בחדר ובכיתי עד שתמה קריאת ההגדה וכולם ניגשו למלאכת הלעיסה והבליעה. אז הצטרפתי אליהם בעיניים אדומות ונפוחות, נשבעת לעצמי שלא עוד. שוב גם לא ביקשו ממני.

עם השנים הפך זיכרו של סבא שלי למשהו שמשמח אותי ולא מעציב, ובנתיב הזה שבו הוא פוסע לצידי, שעובר ממש ליד עולם החיים, נוגע לא נוגע, הצטרפו אליו עוד אהובים שלי, והם כולם הולכים איתי כל הזמן.

והשנה?

השנה אני עורכת את הסדר. המשפחה שלי, של הגבוה, חברים ונספחים, כולם ישבו ליד אותו שולחן שאותו עורכת בשניות אלו “הבת של אשתו” (הקטנה שלי. אם אתם לא יודעים למה קוראים לה ככה, תשאלו).

אני מכינה קדירה של בקר, עוף על אורז אדום ושתי שדרות של צלעות כבש על אורז מלא בכל טוב. כמו כן תפוחי אדמה קטנים בתנור. נראה לכם מספיק?

אני יכולה להבטיח לכם שיהיה טעים וחמים וקטעים, ושכולם ישתו יותר מדי ויצחקו יותר מדי, ושכולם יהיו כאן איתי, איתנו, החיים והמתים כאחד.

ואתם, שיהיה לכם חגשמייייח עם כל מי שאתם אוהבים, אלה שנמצאים ואלה שאינם וחיים רק בלב שלכם.

תאהבו הרבה!

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר