לחבר שלי התפרקו כל החיים מסביב לאוזניים. הכל. לזכותו יאמר שהוא חזק ואופטימי בדרך מעוררת הערצה, אבל מדי פעם יש לו נפילות, וזה הגיוני לגמרי, וככה מצאתי את עצמי מכריחה אותו לשנן את המוטו שלי:
אם זה לא טוב, זה עוד לא הסוף.
היום דיברתי עם עוד קוראת שמחכה לספר ההמשך של “הסוד הקטן של יערה כוכבי”. היא אמרה לי שהשארתי את כולם עם הלשון בחוץ, שהם רוצים לדעת מה קורה עם יערה ודן-דן. הוא התחתן? חזר מחו”ל? מה? ומה יהיה עם מה שהיה ביניהם? ומה עם הנישואין שלה?
אמרתי לה שעם זה שכתבתי כבר את פרק 18, על רוב הדברים אין לי שום מושג, ולא יהיה לי עד שאכתוב אותם.
מה שבטוח, אמרתי לה, זה שיהיה סוף טוב. אני עוד לא יודעת מה הוא יהיה, איך הוא יראה, אבל גאד דאם איט, הוא יהיה טוב!
זה הספר שלי. אלה החיים שלי. זה מה שיהיה.
חיים בסרט
הלכנו פעם לסרט. לא זוכרת אפילו איך קראו לו.
עד חצי הסרט התלהבנו. האפשרויות שהועלו שם, חוטי העלילה שהתחילו להסתבך, הבטיחו קתרזיס מענג בסופם. בחצי השני של הסרט ישבנו כשהבעת WTF על פנינו, הולכים ומאבדים תקווה מרגע לרגע שמשהו משמעותי יקרה.
הקונפליקט בא על פתרונו בהרבה שפיכות דמים שהצטלמה היטב, אבל היתה בלתי הגיונית בעליל, וגם בעלילה, ואז כולם מתו.
הסוף.
בבוקר, עם הקפה, חשבתי עוד על מה שהציק לי, והתבררו לי מספר דברים. העיקרי שבהם – אני רוצה סוף טוב!
יכולתי לדמיין לעצמי את ישיבת התסריט שבה נדון סוף הסרט – חמישה גברים עם זקנקנים צרפתיים ומשקפי קרן יושבים ליד שולחן, ואחד מהם אומר: “אז מה, אחרי שהגיבור מפיל את הממשל המושחת ומציל את הגיבורה הם מתחתנים וחיים באושר עד עצם היום הזה? כי זה מה שיוצא פה.”
ואז אחד אחר עונה לו: “נה. סופים טובים מזמן יצאו מהאופנה. אנשים מחפשים עומק, ריאליטי. חייבים להרוג אותו. אבל איך?”
ואז השלישי ממציא את הדבר הכי פחות הגיוני ולא קשור לכלום שיהרוג אותו, ויותר מזה, בשם העומק, הוא חייב לבחור בעצמו במוות.
טה-דה!!!
אני רוצה להרים פה זעקה בשם הסופים הטובים. אני מאמינה בסוף טוב, ואם זה לא טוב, זה עוד לא הסוף.
החיים כמו החיים
נכון, החיים זורקים לנו כדורים מסובבים לפנים לא אחת, ואתם יכולים להוכיח לי באותות ובמופתים שלא לכולם יש סוף טוב, ואתם תצדקו, אבל אני, אני מאמינה בסופים טובים, ואני מוכנה להילחם עליהם עם כל מה שיש לי, עד טיפת דמי האחרונה ומעבר לה, ואולי בגלל זה אני מקבלת אותם, את הסופים הטובים והקשת בענן והרכיבה יחד אל עבר השקיעה.
ומה שיש לי – מגיע גם לכם!
לפעמים, אני מודה, צריך להחליף את עלילת הסוף הטוב, כי הסוף שראיתם בעיני רוחכם הוא לא הסוף הטוב האמיתי, אבל כשמגיעים לסוף הטוב האמיתי, הבטן נאנחת אנחת רווחה כזאת שאי אפשר להתבלבל. ואולי גם אז זה לא ממש סוף, אלא התחלה של משהו נפלא אחר, שגם בו יהיו התמודדויות וסופים טובים, וככה לנצח.
אז בחיים, קשה לפעמים לראות את הסוף הטוב. לפעמים צריך להאמין בקיום העקרוני שלו, ולתת לעננים להתפזר לפני שאפשר לראות איך הוא יראה בדיוק, אבל בסרטים, בספרים, אני רוצה לנוח לרגע מזה. אני רוצה להיות מסוגלת לנחש בדיוק מה יהיה הסוף הטוב, ולא לדעת רק איך יגיעו אליו. הכרת תודה מתפשטת בי כשיוצר מצליח לעשות לי את זה. לפעמים הסוף הטוב הוא לא קלישאתי כמו רכיבה יחד אל עבר השקיעה, אלא פרידה, שבה מוצא הגיבור את עצמו מחדש, או אפילו מוות, אבל הוא עדיין סוף טוב (מיליון דולר בייבי, למשל).
הטרנד הזה של לתת לך להאמין שבא סוף טוב, ואז להכניס איזה טוויסט מטומטם שימנע אותו, מרגיש לי כמו תסריטאי בן 14 שקופץ מאחורי השולחן וצועק “א-הא!!!”
יכול להיות שאני לא עמוקה במיוחד, נאיבית קיצונית, ילדה חולמת בלי רגליים על הקרקע.
יכול להיות.
תהרגו אותי (רק לא בדרך קלישאתית ומטומטמת) אבל אני מאמינה בסוף טוב, ואני לא אפסיק.
עד הסוף.
