מתנה

5c5ef9986b0b8.jpg

אנחנו נכנסים לחדר המפואר ביערות הכרמל.

“תשכבי על המיטה,” הוא אומר לי, “על הבטן. ותעצמי עיניים.”

טוב, זה אמנם יום ההולדת שלי, אני חושבת לעצמי, והחופשה ביערות הכרמל היא לגמרי לעניין, אבל לא זכור לי ש-BDSM  היה אי פעם ברשימת החלומות שלי…

וכך אני שוכבת ומהרהרת, שומעת אותו פותח מזוודות ומוציא דברים, ובמוחי חולפים הרהורים על אזיקים מפרווה ושאר מרעין בישין, ואז הוא נשכב לידי, מנשק אותי ואומר: “אוקיי, את יכולה לפקוח עיניים.”

לידי נחים להם, כמו צמד תינוקות חתיכים במיוחד, אייפון ואייפד חדשים.

צרחות שמחה ואושר.

*מסך*

אז זה היה הסוף, שבו נמצא פתרון לבעיה עתיקת היומין: גברים לא יודעים לקנות מתנות.

לא לנו, הנשים, לפחות.

היסטוריה עתיקה

זה התחיל כשהיינו בני 17. סוף סוף היה לי חבר אמיתי, ונורא רציתי משהו להראות לחברות. הם לא מבינים את העניין הזה שלנו, של להראות לחברות.

באותם ימים היו מודרניים תכשיטים מפניני אורז, זוכרים? סליחה – זוכרות? ואני שמתי את עיני על צמיד דקיק שעלה בסך הכל חמישים שקלים.

“מאיפה יש לי כסף?” היגג הנבחר.

“אתה לא מקבל כסף מההורים? הם נורא עשירים,” שאלתי בתמימות של מי שלא היו לה הרבה מותרות בבית.

“שאני אקח כסף מההורים בשביל לקנות לך מתנה?!?”

“טוב, אז תעבוד.”

“מה פתאום שאעבוד?? יש לי הורים עשירים.”

וכך תם הויכוח.

לזכותו יאמר שהוא הגיע יום אחד לבית הספר עם התקליט של אלן פארסונס פרוג’קט בעטיפה מהודרת. זאת היתה אחת הלהקות האהובות עליי ביותר באותם ימים, והמתנה העידה על חשיבה והתחשבות, וגרמה לי אושר בל יתואר.

איך עונדים ציפית?

שנים אחר כך חגגנו שמונה שנים לחברות. לשנינו כבר היה כסף משלנו.

כיתתתי רגליים ברחוב אלנבי עד שמצאתי לו עגיל זהב עם יהלום. קיוויתי לקבל משהו דומה בעצמי, והכי טוב, משהו שעונדים על האצבע… אהמממ אהמממ.

לקראת יום האירוע הוא רצה להתייעץ איתי.

“מידה 13!” אמרתי לו.

“מה זה מידה 13?”

“בטבעת. זה מה שאני.”

“יופי. עכשיו תקשיבי, מה דעתך שאקנה לך סט מצעים זוגי חדש?”

עכשיו, שתבינו – גרתי אצלו! המיטה – שלו, ואם היינו נפרדים, המצעים היו נשארים… נכון! אצלו! לי היתה בבית מיטת יחיד! ואיך אני אמורה להראות לחברות שלי מצעים בדיוק???

אז אני התעצבנתי ואמרתי שחשבתי יותר לכיוון משהו יותר אישי, שנגיד, עונדים על האצבע, והוא התעצבן ואמר שזה בזבוז כסף ועדיף מצעים, יותר שימושי.

בסוף התפשרנו על כלבה, וכולם היו מרוצים. בעיקר הכלבה.

סיכום ומסקנות ביניים

עם השנים למדתי שאם אני רוצה משהו לטעמי, עדיף לנקוט בשיטת “תראה מה קנית לי!” אבל זה באמת פחות כיף, וגם מוריד ממנו אחריות חשובה – האחריות לשמח אותי.

כי אין כיף יותר גדול מאשר לקנות משהו למישהו שאתה אוהב.

אה, באמת?

אחשלי, גבר גבר, היה מתקפל, מתכווץ ומתעוות כל סוף מרץ, רק מהמחשבה שתיכף יהיה לי יומולדת והוא יצטרך, אבוי, למצוא מתנה. לפני שנים הוא הביא לי טבעת מחרוזים, תכלת סגול כזאת, מושלמת. הייתי מאושרת. בסוף הוא הודה, בלחש, שאשתו בחרה אותה. “נו, אז מה?” אמרתי לו. “מה רע בזה? תן לה לבחור כל שנה. יש לה אחלה טעם!”

לא עזר.

שנתיים אחר כך שוחחנו סתם כך כשהוא הזכיר ספר שקרא ועשה עליו רושם אדיר. “נו!” אמרתי לו והסתכלתי עליו כאילו הוא מפגר, “חיפשת מה לקנות לי, לא?”

הוא הסתכל עליי כאילו הרגע פיצחתי את האטום.

אז הוא קנה לי את הספר. יופי.

אחר כך פטרתי אותו מזה כבר. אמרתי לו שנצא לארוחה וזהו.

לפני כמה שנים, לפני שיצא הרומן הראשון שלי, יצאנו, כרגיל, לארוחה, וכשהגענו, בעוד הוא נועל את האופנוע, הוא נתן לי להחזיק שקית נייר קטנה. כשסיים, החזרתי לו אותה. “מה את מחזירה??” הוא אמר לי, “זה שלך.”

“מה זה?” תמהתי על אמת.

“מתנה.”

“אבל אמרנו שלא,” הזכרתי לו.

“נכון,” הוא חייך, “אבל השנה ידעתי מה אני רוצה לקנות לך. תפתחי.”

בתוך הקופסה נח לו עט מהודר ואדום. הרמתי מבט שואל.

“אני בטוח שהספר שלך יצא לאור, ואני לא יכול לחשוב שביום ההשקה תשבי ותחתמי עליו עם פיילוט.”

חיבקתי אותו. מה עוד נשאר לעשות? הלכנו לאכול.

העט חיכה כמעט שנה, אבל בהשקה חתמתי איתו על הספר החדש שלי.

אז גברים כן יודעים לקנות מתנות. לפעמים.

נשים זוכרות כוונות, לא שורת סכום.

כשהייתי בת שבע עשרה ערכתי לעצמי מסיבת יום הולדת גדולה. אני לא זוכרת אף אחת מהמתנות שקיבלתי, חוץ מאחת – ורד בודד ועטוף יפה שהביא לי חבר.

ולמרות זאת, האלמנט הזה של להראות לחברות “מה הגבר שלי קנה לי”, כנראה קיים עוד מימינו על העצים, כשקופה אחת הראתה לחברתה את המנגו העסיסי שהביא לה זכר האלפא, בעוד השניה התהדרה באננס.

השבוע שאלתי בפייסבוק נשים מה המתנה הגרועה ביותר שקיבלו אי פעם מגבר. התשובות הפתיעו והצחיקו מאד. אם בא לכם, לכו לראות.

אני לא חושבת שאני מקנאה בנשים האלו, שהגברים שלהן קונים להן בגדים ותכשיטים. הטעם שלי משתנה פעם בחמש דקות, והמחשבה על הגבר הזורח עם המתנה בידו, ואז את פותחת את הקופסה ומגלה בפנים פריט מזעזע, עושה לי לא טוב. ככה נהרסות מערכות יחסים לגמרי מצויינות.

כמו שאני רואה את זה, או שאת נדונה ללבוש ולענוד יצירות אמנות מפוקפקות, ולעשות זאת בחיוך, או שאת מסתבכת במשבר שמגמד כל משבר נפט בינלאומי.

“ראיתי את זה וחשבתי עלייך”

לפני זמן מה ניהלתי עוד שיחה עם חברה כועסת ופגועה מאד. בעוד היא נזכרת בו ברגעים שונים וקונה לו דברים קטנים או גדולים שהזכירו לה אותו, הוא… איך לומר זאת… יוק!

ושתבינו, אין פה בכלל ספק שהוא אוהב אותה. אין.

אז למה זה לא קורה להם? למה “חשבתי עלייך” לא מתחבר להם ל”קניתי לך”?

הם לא מבינים מה זה עושה לנו? שעל מחווה קטנה כזו אנחנו נקטוף להם את הירח?

זה לא עושה להם את אותו דבר כשאנחנו עושות מחוות כאלו?

לא ברור להם שלא משנה מה זה, טישרט או טבעת פלסטיק, אם זה משהו שאנחנו יכולות שיהיה קרוב לעור שלנו, אנחנו נחזיק אותו שם עד שהוא יתפורר, ונחייך לעצמנו חיוך קטן פעם בעשר דקות?

אני חייבת להודות שאין לי תשובה.

נכון, גברים אולי מחווטים אחרת, אבל מה הבעיה להבין משהו אחרי שאמרו לך אותו?

*מסייגת – לא כל הגברים. יש כאלה שאלופים בזה, ואפילו יקנו מתנה בתאריך הלא נכון כדי להפתיע עוד יותר.

מי גאון של אמא?

את הפתרון במקרה שלנו מצא דווקא הגבוה – אם אני לא יודע לקנות את הדברים שהיא רוצה, אקנה לה את הדברים שאני יודע. פיתרון גאוני, שבו כל הצדדים מרוצים. וכך יש לי רמקולים לאייפוד, אייפון חדש, אייפד, מכונית…

ואם יש איזו טבעת או שמלה שממש בא לי עליה… אני יודעת להעביר כרטיס אשראי לבד 😉

באמת האפי אנד

לפני שבועיים בערך חגגנו 33 שנים להיווסדנו. בעוד חודשיים בערך אהיה בת 50, וביום חמישי התחלתי סוף סוף להגשים חלום של שנים, להרצות על אהבה. שעה לפני ההרצאה, כשכולנו עוד היינו עסוקים בסידורים אחרונים, הגבוה הביא את כל בנות הבית למטבח, שם ישבתי, וכך אמר: “שלום, אני גבר חדש, שאת לא מכירה. חיכית לי 33 שנים, אז עכשיו באתי…” והוא הניח לידי שקית נייר לבנה.

“מה עוללת??” לחשתי לו, והוא רק חייך.

בתוך השקית היתה קופסה מקטיפה אפורה שהיה כמעט חבל לפתוח. בשלב הזה עוד חשבתי שהוא ארז ככה איזה גאדג’ט מתוחכם, בחיי…

עד שפתחתי את הקופסה, ובתוכה היתה אחת הטבעות היפות שראיתי אי פעם, אבן אודם מוקפת יהלומים בזהב לבן. כל מה שהוא לגמרי אני.

בכיתי, נו מה?

אז זהו, זה כבר הסוף הטוב, וזה בא לא כי נדנדתי לו והחזקתי את זה, אלא כי המלכתי אותו ואיפשרתי לו לגדול גם למקום הזה, לעונג הזה שבו לתת הוא לקבל.

ועכשיו, מה לעזאזל אני קונה לו ליום הולדת חמישים?!?!?!!?

 

שתהיה שבת טובה!

תנו דברים קטנים במתנה למי שאתם אוהבים. לא חובה כאלה שעולים כסף. אפשר פתק קטן עם נשיקה ליד הקפה. אפשר הודעה מצחיקה בוואטסאפ, אפילו רק אייקון, אבל מה שלא יהיה…

תאהבו הרבה!

את הטבעת יצרה וגם צילמה: Sigal Soto.

תיכנסו לדף שלה. אני חוששת שזה כבר יהפוך להרגל אצלי.

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר