להחליף כעס בחמלה
“מעולם לא ראיתי אותך שומרת ככה טינה,” הגבוה אמר לי יום אחד.
והוא צדק.
כבר שנים אני לא כועסת.
התחלתי את המסע הזה ביום שהרגשתי איך הכעס הופך תאים בריאים בגוף שלי למשהו אחר, ונבהלתי. יש לי עוד המון מה להגיד על אהבה בעולם הזה, עוד המון לאהוב. לא בא לי למות, בטח לא בייסורים.
אז התחלתי בקטן, כמעט בלי להרגיש, להחליף כעס בחמלה. פעם הייתי הנהגת הכי אכזרית על הכביש. המסכן שהיה מנסה להשתחל לפניי לטור מכוניות ממתין לפניה היה מקבל מבט של “נראה מי יישבר קודם”, בעוד אני נוסעת פגוש אל פגוש עם המכונית שלפניי, וחוץ מלהיכנס בי או לוותר לא היה לו מה לעשות, אז הם ויתרו, כולם.
ואז חשבתי ככה: החיים שלי דבש. יש לי כל מה שאי פעם חלמתי עליו, בריאות ורווחה ואהבה ובית וילדות וכלבות. אולי להוא במכונית שלידי החיים לא האירו פנים כל כך? אולי אשתו קרה אליו? אולי הוא קם בבוקר לעבודה שהוא שונא, לבוס שמשפיל אותו, וחוזר הביתה לטענות ומריבות? אולי הוא כבר לא מרגיש כל כך גבר, וכל מה שנשאר לו זה הרגע הזה שבו הוא מצליח להידחף לפני מישהו בתור ולדפוק את המערכת?
ואז חשבתי: למה שלא אתן לו את הרגע הזה במתנה?
וזה מה שהתחלתי לעשות, לאט לאט. קודם בכביש, אחר כך בחיים המקצועיים, ולבסוף בחיים האישיים שלי. מישהו מתנהג אליי בצורה מחפירה, ואני מיד רואה את האומללות שעומדת מאחורי זה, את חוסר האונים, את המוגבלות, והלב נקרע לי עליו, ואני לא כועסת.
מישהי כבר אמרה פעם שאני בדרך להיות בודהה. אולי היא צודקת.
אחר כך הבנתי שלפעמים צריך לכעוס, אפילו לרגע. צריך לעצור שניה לתת לכעס מקום, להגיד לצד השני – היי! זה לא מקובל עליי, ההתנהגות הזאת! – לפני שאני מבינה אותו, או יחד עם זה שאני מבינה אותו. אפילו לא בשבילי, אלא בשבילו, לתת לו נקודת התייחסות אמיתית לסיטואציה, הזדמנות להבין, להתנצל, להשתפר.
אבל טינה?
אני?
אני לא טרנר, ואפרו לא הולם אותי במיוחד.
ברצינות, אני בנאדם קטן, מטר וחצי ביום טוב עם רוח גבית. אני מלאה בכמות אהבות שלא היתה מביישת אומה קטנה. אין לי מקום לטינות!
אבל הוא צדק, הגבוה.
ואז אני התחלתי לחשוב למה נדבקתי דווקא לכעס הזה, הישן.
נכון שקשה יותר לגלות חמלה כשמישהו עושה משהו שמיועד לגרום לך נזק, על לא עוול בכפך, אבל אני נוזפת בעצמי – זה שמגיע לך להיות כועסת לא אומר שאת צריכה. זה צדקני, כמו איזו דודה פולניה.
אולי זה בגלל שההוא מעולם לא ביקש סליחה.
זה לא שלא נתתי הזדמנות, לא שהייתי קשה, בכלל לא. הוא לא הואיל אפילו לקחת אחריות על המצב. הוא רצה שהכל יהיה כרגיל. רק ששום דבר לא היה כרגיל יותר. כלום.
אבל אני לא הוא. אני בודהה. ראיתי את האומללות, את חוסר האונים, את חוסר היכולת שלו להתייצב באומץ מול המעשים שלו וההשלכות שלהם. זה מה שיש לו לתת. זהו. וזה ישפיע על החיים שלו הרבה יותר מאשר על שלי.
אני כבר מזמן הלכתי הלאה.
ההשפעה היחידה על החיים שלי היא הטינה המטופשת והצדקנית הזו שהמשכתי להחזיק קרוב ללב.
אבל כמו שהדברים האלה קורים אצלי, ברגע שגררתי אותה אל האור והתבוננתי בה ללא רחמים, היא התכווצה ונעלמה.
שבוע אחר כך פגשתי את ההוא ברגע מיוחד מבחינתו. הוא חיבק אותי שניות ארוכות, ואני הרגשתי שבחיבוק הזה, גם אם לא במילים, הוא ביקש סליחה.
ואני חיבקתי אותו בחזרה, שיחררתי את הטינה לדרכה וסלחתי.
סליחה למתקדמים
ועכשיו, בואו נלך עם זה שלב אחד קדימה – אין על מה לסלוח. כשמישהו עושה “לכם” משהו, זה לא באמת לכם. הוא עושה את זה לעצמו, והוא נורא מסכן, כי קיום כזה, שבו אתה פוגע באחרים מתוך פחד, הוא קיום אומלל מאד.
מצד שני, אם אתם נפגעים, אתם בחרתם לקחת את זה אליכם. איך אפשר להאשים מישהו אחר בבחירות שלכם?
עוד יותר למתקדמים: אתם הכנסתם את האדם הזה לחיים שלכם. אתם השארתם אותו שם, על הטוב והרע שבו, על היכולת שלו לאהוב וחוסר היכולת שלו לפרגן או להעניק. וכנראה לא סתם הכנסתם אותו. יש לכם משהו ללמוד מהמצב הזה.
אז תלמדו!
ותגידו תודה לעצמכם שלקחתם את השיעור, ולאדם ההוא שהביא לכם אותו ככה, לפנים.
ומה תעשו ביום כיפור, אתם שואלים?
חשבון נפש, כי זה טוב.
תשאלו את עצמכם איפה לא למדתם, איפה לא גדלתם, איפה נתקעתם על טינות או כעסים במקום להקשיב למה הם באו ללמד אתכם.
תשאלו את עצמכם למה אתם כועסים על עצמכם על מה שנתתם או לא נתתם למישהו אחר, על מה ש”עשיתם” לו, כשלמעשה זה המסע שלהם, זו האחריות שלהם, ואתם שם רק כדי ללמד אותם משהו.
זה לא אומר שאתם לא יכולים לנסות להשתפר, במיוחד בשביל לעשות נעים לאלה שאתם אוהבים, אבל זה אומר שחאלאס לכעוס על עצמכם על זה! זאת הבחירה שלהם להישאר, ואל תעליבו אותם בזה שתזלזלו בה. תזהו פחד ותדחפו לפינה החשוכה ההיא אהבה. עבד. באחריות.