“טושטוש, ניפגש במשמרת ב”שמעון בר יוחאי” בל”ג בעומר?? אני אהיה במשמרת של יום רביעי משעה 15:00, תבואי נעביר את המשמרת יחד, בסדר? נשיקות. שלך גולי”
המכתב שלו מגיע אליה בדיוק בזמן שבו היא מארגנת את משמרות המתנדבים להילולה בקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון.
מצחיק לחשוב שאי אז בשנות ה 80 היו מתקשרים במכתבים. הכל היה מתוכנן ואיטי, כל כך שונה מימינו אנו. היא לא יודעת מה טוב יותר וזה גם לא ממש משנה. שהרי כשעזב אותה לקח לה הרבה זמן להבין את זה כי המכתב אחר להגיע או שלא הגיע כלל, היא כבר לא זוכרת. גם השמועות על כך שמשפחתו ברחה מהעיר באישון לילה, הגיעו אליה אחרי שכבר התמקמו להם בעיר חדשה. הכל היה איטי יותר. מפתיע יותר ולא צפוי. או שאולי הגיל הצעיר שלה הוא שהוסיף למימד ההפתעה. היום בגילה המתקדם וניסיון החיים, כבר עברה הכל וכמעט ששום דבר לא מפתיע אותה.
היא מרכזת את מחשבותיה חזרה לאותו ל”ג בעומר אי שם בשנות השמונים. למה נזכרה בזה פתאום? אולי זה בגלל האוטובוסים הרבים שהיא רואה בדרך צפונה למירון, אולי זו הבדידות שפתאום תקפה אותה וגרמה לחשוב על אהבות העבר הנשכחות.
שניהם התנדבו בשנות התיכון, במגן דוד אדום. היא מעיר אחת והוא מעיר אחרת. נפגשו באיזו מסיבת מתנדבים. היא, ראתה אותו מרחוק, גבוה, יפה, עיניים כחולות כמו הים. מביט לנקודה בלתי נראית מעל כולם. היא, שהייתה מהמתבוננות, עמדה בצל האורות וצפתה בתנועותיו הארוכות. הוא ניגש למזוג לו שתייה, רקד עם פנינה המתולתלת, פיטפט עם אחרת ואז פתאום נעמד לידה. “מסיבה לא משהו” סמוקה מאוד, הנהנה בראשה.
“אני חיים”, היא לא מורידה ממנו את העיניים החומות שלה, כאילו אל יווני נעמד פתאום לידה והיא הפכה לפסל מאובן. “טוב אני מבין שאת לא בעיניין של פטפוטים, בואי אולי את בעניין של ריקודים, תרקדי איתי?” היא מושיטה אליו את ידה ונותנת לו לסחוף אותה בריקוד.
זהו מאותו ערב הם היו יחד. כותבים זה לזה מכתבים מלאים באהבת נעורים. הוא קרא לה “טושטוש” והיא קראה לו “גולי”.
הם טיילו יחד, ירדו יחד לאגם הגדול בו הוא גלש והיא ישבה על סלעי הבזלת וצפתה בו גמיש, יפה ורציני. כל כך אהבה אותו, בכל ליבה הרך והצעיר.
כולם ידעו שחיים הוא שלה, דיברו עליהם בסניפים, המתנדבים ונהגי האמבולנסים, דיברו על זוג המתנדבים הרציניים האלה משני סניפים שונים שהתאהבו במסיבת המתנדבים, דיברו על כמה הם חמודים יחד.
אז כשהודיעה לאחראי המתנדבים שהיא יוצאת ברביעי למירון למשמרת יחד עם חיים, הוא חייך ושמח שהם חלק מהמשמרת שלו.
הנסיעה למירון הייתה איטית מאוד, למרות שנסעו באמבולנס מהבהב, הכביש הצר לא איפשר להם לנסוע מהר יותר. היא רצתה כבר להגיע, לקבל את החיבוק הרחב של חיים ונשיקה קטנה. כשהגיעו לתחנה מעל קבר הרשב”י בקושי יכלו לפתוח את דלתות האמבולנס מעומס האנשים. עיניה נפערו לרווחה. מעולם לא ראתה כל כך הרבה אנשים במקום אחד. בכל סדק עמדו אנשים, גברים וילדים ונערים, ומרחוק הנשים. קהל כה רב, בגווני שחור בשמש הקופחת של אמצע מאי. היא התיישבה באיזו פינה וחיכתה לחיים. הקהל נע כנחיל דבורים בכל פעם לצד אחר, כולם שרו והתפללו בגרונות ניחרים. “יש אנשים שהגיעו למירון כבר שבועיים לפני ההילולה”, עדכנה אותה מישהי מסניף צפת, “על מה את מדברת”, אמר לה אחר, “יש כאלה שכבר ממוצאי פסח בנו להם בית ארעי כאן לא רחוק, כל המשפחה, כדי שיהיו קרובים לקדושה של הרשב”י וגם כדי לתפוס מקום טוב בהילולה כמובן” . היא נלחצת מההמולה הזו, הערב יורד ואין סימן לחיים. בינתיים יש עבודה, ילדים שנחתכו, או נכוו, שפשוף כאן, מכת שמש שם…ידיה עמוסות בעבודה והראש תמה על כך שחיים לא כאן. הרי קבעו. הנהגים מסתכלים עליה עובדת ונותנת שירות, ומתלחשים ביניהם. כשיורד הערב נדלקת המדורה הגדולה ביותר שראתה בחייה. וכל הקהל הרב, רוקד סביב המדורה כמו היו שבט עתיק מאוד. מחזה מרהיב של לשונות אש גבוהות, שירה אדירה והמוני אדם במעגלי ריקוד אינסופיים.
המשמרת שלה מסתיימת מאוחר בערב וחיים לא בא. היא מסדרת את המרפאה הקטנה ונפרדת מכולם. ההסעה שלה חזרה הביתה יוצאת לדרך. “אל תהיי עצובה” אומר לה הנהג של האמבולנס. “יכול להיות ששינו לו את המשמרת”, דמעה מתגלגלת מעינה החומה.
למחרת, אחרי לילה בו לא הצליחה להרדם, היא פוגשת בסניף שלה מתנדבת חברה, שמספרת לה שחיים ומשפחתו עזבו במפתיע את העיר, אבא שלו פשט רגל ומהבושה הם ארזו את חפציהם, עזבו את הבית היפה שלהם עם הנוף לאגם ופשוט ברחו מהעיר.
האוטובוסים הנוסעים צפונה עמוסים בחוגגים ומאמינים. קבר הרשב”י מחכה להם, הומה אדם ואש. והיא יושבת במכונית שלה, מתקדמת לאיטה בפקק האינסופי. היא זוכרת שכשנפגשה עם חיים, אחרי ימים רבים של שתיקה, הוא לא ידע מה להגיד לה. רק הסתכל עליה בעיניו הכחולות והיא כל כך אהבה אותו אז. “את לא תוכלי להבין” הוא אמר לה, “אני מצטער אבל הייתי חייב לשמור על שתיקה, לא יכולתי לשתף אותך. היחידה שידעה זו פנינה, היא זו שתמכה בי לאורך כל הימים האלה” . היא בכתה אז, רצתה להחזיק בו שלא ילך, שיישאר איתה, שימשיך לצחוק על ה”טושטוש” שלו, שתמשיך להנות מחיבוקיו ונשיקותיו. אבל הוא הלך. נעלם לבלי שוב . ממש כמו מיליוני האנשים סביב הקבר של הרשב”י ביום שאחרי ל”ג בעומר. השקט חוזר לרחבה, האש כלתה עד השנה הבאה.
הפקק משתחרר, היא נוסעת בחזרה לחיים הנוכחיים שלה, מקפלת את הזיכרון הצורב הזה, שעדיין צורב, עמוק לתוך המגירה ממנה הוא פתאום צץ .
