תלמידים יקרים,
אני רוצה לבקש מכם סליחה, אם רק תוכלו בבקשה לשבת רגע…
שבו רגע…
שבו!!!
תודה רבה.
כשאני התחלתי ללמוד, היינו קמים בכל פעם שמורה נכנס לכיתה, עומדים בשקט ומברכים אותו בברכת “בוקר טוב, המורה”, ויושבים רק כשהורו לנו. הכיתה היתה מסודרת טורים טורים, מערכת השעות היתה קבועה, וציון על מבחן (כן, החל מכיתה א’) ניתן במספרים.
כן, אני יודעת שהמשפט הקודם היה מורכב, ושהיו בו המון פסיקים. אני אשתדל יותר להבא. סליחה.
כשאני למדתי, למורה אסור היה להכות תלמידים, אבל אף אחד מהתלמידים לא העלה על דעתו להכות מורה. היו כמה שרצינו להרוג, זה טבעי, אבל זו היתה רק פנטזיה. עשינו מה שאמרו לנו. המנהלת היתה מפחידה, והשעיה מלימודים היתה מקבילה להידרדרות לחיי פשע בעינינו, שלא לדבר על תגובת ההורים.
כשאני הייתי בבית ספר, לימדו אותנו קודם להפעיל נוסחאות, ורק אחר כך להבין אותן, כדי שגם אלה שלא יבינו את היופי שבמספרים, לפחות יוכלו להרגיש בטוחים בעצמם לגבי התפעול שלהם. הכריחו אותנו לשנן את קינת דוד ואת שירת הים, ואתם יודעים מה? אני שמחה. אלה טקסטים יפהפיים, חלק מהמורשת שלי, ואני שמחה שהם נצרבו לי בתודעה. לא הייתי פותחת תנ”ך בהתנדבות וקוראת אותם. (טוב, אני כן, אבל אתם לא).
כשאני למדתי, או שניקדו נכון, או שלא ניקדו בכלל (גם המורים), עבודות הוגשו בכתב יד, ואם כתב היד היה נורא, נדרשנו לשפר אותו, מי שהפריע בשיעור נחשב “שובב”, ומי שנכשל בבחינות היה “עצלן”. כולנו ידענו שהציונים שלנו יקבעו האם נוכל להמשיך ללימודים גבוהים ולאיזו פקולטה נלך, ואיזה מקצוע יהיה לנו כשנסיים. הפקולטות התובעניות ביותר הניבו את המקצועות הרווחיים ביותר. היה סדר בדברים.
ואיכשהו…
עם העלמותה ההדרגתית של הסמכות ההורית, חל גם פיחות זוחל בכל מה שהיה “חינוך”. יש אנשים שנראה להם לגיטימי לגמרי לדבר בזלזול למורים, ואף להכות אותם, וחוסר הכבוד הזה מחלחל לילדים. המורה צריך להיאבק להשליט סדר, גם אם לא שקט, לפני שהוא מתחיל ללמד. למנהלת קוראים בשמה הפרטי.
בית הספר הפך לבייביסיטר בת-עשרה, שאין לה שום סיכוי להשתלט על הילדים, אז היא משחדת אותם בממתקים.
המורים כל כך חרדים מלהעניש, כל כך חרדים מלהוריד ציון, שכל בעיה מושלכת הישר לפתחם של ההורים. הילד לא הכין שיעורים? שאמא שלו תבדוק. לא הביא ציוד? שאבא שלו יארוז לו את התיק. לא הגיע למבחן? יש מועד ב’, ומועד ג’, ומועד מיוחד מיוחד, אבל רק בהסכמת ההורים.
בעבודה בקבוצות יכול ילד להעביר שנה שלמה בלי ללמוד שום דבר, ולמורה לא יהיה מושג. הילדים ה”שובבים”, ה”עצלנים” ואפילו חסרי החינוך הבסיסי מבית, הם לפתע “לקויי למידה” ובעלי הפרעות קשב וריכוז. בכל כיתה יש את המסכן הבודד הזה שההורים לא הצליחו להדביק לו אף אות מ-ADHD והוא היחיד שצריך לסיים את המבחנים בזמן, בלי העלאת ציון אוטומטית, לשבת בשקט ואשכרה לקרוא את הטקסט. הלב נשבר.
מרוב רצון ללמד מתוך הבנה, ולא מתוך שינון, הספרים מלאים בהסברים כל כך מסובבים ומסובכים שהילדים לא יודעים לפתור משוואה מהמעלה הראשונה או תרגיל בשברים פשוטים. אם תשאלו אותם, הם יגידו שזה גם לא חשוב. יש מחשבון בסמארטפון – מי צריך את לוח הכפל?
ואם כבר מדברים על הספרים… הם מלאים שגיאות. שגיאות בעברית, שגיאות בחשבון, טקסטים איומים שמשום מה נבחרו לניתוח ולימוד. המורים עצמם אינם יודעים לנקד, אבל יש דרישה לנקד עד שלב מסויים, אז הם מפזרים סימני ניקוד באופן אקראי, כי בינינו, מי צריך ניקוד? ממילא הם לא קוראים שום דבר.
תנו לי להגיד לכם רגע מה שהיה צריך לומר לכם כבר מזמן:
אתם לא צריכים ללמוד מתוך סקרנות, ולא מתוך שמחה. אתם צריכים ללמוד כי זה התפקיד שלכם – להיות מכונת ציונים. כמו שאנחנו מכונות פרנסה, כביסה, קניות, בישול וניקיון, זה מה שנדרש מכם – ללמוד ולהביא ציונים, או למצער (שזה “לכל הפחות”) להראות שהשתדלתם.
“ציונים”, שלא כמו המילה השניה, היא לא מילה גסה. זה המדד היחיד שלפיו אפשר לדעת האם למדתם והבנתם את החומר הנלמד כדי שתוכלו ליישם אותו אם אי פעם תידרשו לחפיפת משולשים בתור מעצבי שיער, או לשירת הים בתור מצילים.
מבחנים הם לא האוייב, וזה בסדר גם להוציא ציון בינוני או להיכשל מדי פעם. אתם עשויים להיות משהו נפלא לגמרי שאינו נבדק בבית הספר, אבל טובים במדעים כבר לא תהיו, ואולי כדאי לדעת את זה לפני שהולכים ללמוד כימיה אורגנית על חשבון ההורים.
אז נכון, הסיכוי שתידרשו אי פעם לנגזרות מהמעלה השניה הוא אפסי, אבל בואו נודה על האמת – בית הספר לא נועד ללמד אתכם חומר. הוא נועד ללמד אתכם ללמוד. את הכישורים הללו תצטרכו באופן נואש בחיים, ולא חשוב מה תחליטו לעשות.
אז תלכו לחוגים מתוך סקרנות, לחברים שלכם תלכו מתוך שמחה, ודמוקרטיה תתרגלו אחרי גיל 18.
לבית הספר תלכו כי חייבים! המדינה וההורים שלכם החליטו.
זאת הסיבה שלא קוראים לזה “חוק חינוך מה שבא לי בטוב באותו רגע”.
אבל לא אתם אשמים במצב הזה. לא.
בהתחלה ביטלו את הציונים בכיתה א’, כי באמת, אי אפשר מעבר חד כל כך מהגן, וזה עלול לשבור את נפשם הרכה של הילדים. ואז ביטלו את הציונים בכיתה ב’, כי באמת, אי אפשר מעבר חד כל כך מכיתה א’. ואז ביטלו את הציונים בכיתה ג’, כי באמת…
תיכף יבטלו את הפסיכומטרי, ואת הבגרויות, ואת כל הציונים בכלל.
בפקולטה לרפואה יקבל סטודנט עבודה שהגיש עם המילים “ניכר שהשתדלת”. נראה אתכם בוטחים בו אחר כך כשהוא מתקרב אליכם עם מזרק. לא יהיה לו מה לעשות בשעת חירום. הוא יצטרך לבדוק בספר איזו תרופה נדרשת, כי הוא מעולם לא למד או נדרש לשנן.
בבית המשפט יטען עורך הדין שלכם בלהט: “נודר ששתי האנשים האלה באו ל’תעווז עליו!” וכשהשופט יבקש הבהרה למשפט הזה, הוא יצעק עליו: “יאללה, יעקב, תרגיע!”. השופט ישלח אתכם לכלא למאסר עולם רק כי לא הצליח להבין מילה מכתבי הטענות, אבל יש סיכוי שתשוחררו, כי אף אחד לא יצליח להבין מה כתוב בפסק הדין. עדיף לכם, באמת, כי לא יהיה מה לעשות בכלא. לא יהיו יותר יצירות ספרותיות, כי מי שלא קורא, גם לא יודע לכתוב.
אה, סליחה. בטח ירשו סמארטפונים בכלא אז, ותמיד תוכלו להעביר עשרים שנה במשחק אנגרי בירדז או משהו.
אז סליחה, חפרתי לכם מספיק. בטח כבר אין לכם סבלנות לשבת.
סליחה שמרוב רצון להיות צעירים, מאגניבים, קוליים, מכילים, מבינים ומקבלים שללנו מכם את הדבר שאתם זקוקים לו ביותר בתור ילדים – גבולות.
סליחה שאיפשרנו לכם להכניס את המילה “דמוקרטי” הביתה, או למערכת החינוך.
דמוקרטיה היא שלטון העם. אתם לא עם. אתם ילדים!
סליחה שלקחנו מכם את הדמויות לחיקוי, את המדינאים משכמם ומעלה, את הסופרים המצליחים, את הרופאים חדי האבחנה, את המורים הידענים, את ההורים הסמכותיים, והחלפנו את כולם בגוגל.
סליחה שמרוב רצון להגן על הילדות שלכם הפכנו אתכם למבוגרים אינפנטיליים.
אני מקווה שהילדות שלי לא יכעסו עליי מדי שכתבתי את הטקסט הזה. אה, לא! רגע! זה מעל מאה מילים. אין סיכוי שהן יקראו.
הכיתה משוחררת!
***
*הבהרה: הבנות שלי קוראות. זה הדבר היחיד פה שכתבתי רק בצחוק.
Photo by Joe Shillington on Unsplash
