לפני שנים רבות, חצי יובל בערך, כשהייתי צעירה, אחרי אובדן ההריון השני שלי, נסענו לטייל ביוון. נחתנו באתונה באמצע חודש יולי, היה חם ומלא פיח, ולאחר יום של טיול בעיר המיוזעת הזו, כולל ביקור באקרופוליס שהיה בשיפוץ (הוא כל הזמן בשיפוץ) וכולל סיור בפלאקה התיירותית מאוד, עלינו על מטוס קטן אל האי מיקונוס המתוייר מאוד, משם שטנו אל סנטוריני האי המיוחד וקינחנו בפארוס ההררי והמעניין.את הדרך חזרה לפיראוס עשינו במעבורת לילה, כשבתא ששכרנו היה קור איימים ואחר כך מחניק נורא. אני זוכרת שהיה זה טיול שדוק של עצבות ריחף מעליו, שבו ניסינו בכל כוחנו ליהנות ולחייך, ולשמוח בביחד.
אני נזכרת בטיול הרחוק הזה כשאני מנסה להבין את סוד המשיכה שלי ליוון. מאז גם ביקרתי בקפריסין, ברודוס ובכרתים אבל מה ששבה את ליבי והפך אותי ל “הלנופילית” (כפי שכינה אותי חברי עמוס רון), היא היבשת. הארץ עצמה, לא האיים הנהדרים אלא ההרים הנישאים, הדרכים הנפתלות, נהרות הטורקיז, האגמים, האוכל המקומי ובעיקר האנשים!
האנשים נכנסו לליבי, תיאודורוס, וולה, אבגליון, יורגוס, מריה, מירטו, אנדראס ועוד טובים ומקסימים.
אבל אולי אתחיל מהביקור הראשון שלי בחבל הארץ, שמעולם לא שמעתי את שמו קודם לכן, חבל אבריטניה ובעיירה קרפניסי.
לפני שנה וחצי בערך, קיבלתי הודעה כזו : “הי נורית, האם את ספונטאנית? אני מוציא בשבוע הבא טיול ליוון ההררית ונשארו מקומות, בא לך להצטרף??” התגובה הראשונית שלי הייתה “כן, בטח…” צינית. אחר כך חשבתי על זה קצת. הייתי בתקופה שבה לא ידעתי באיזו דרך לבחור, איך לנתב את חיי. התמודדתי עם מצב בעייתי שהתמשך זמן רב. ידעתי שאני חייבת פסק זמן למחשבה. רגע לעצור את העולם שלי, ולערוך בירור עם עצמי ועם הרצונות שלי. טיול ליוון נשמע לי רעיון מבורך לאותו הזמן. אז בספונטאניות, אמרתי “כן אני באה!”
מותר לקחת פסק זמן
מותר לעצור מעט
מותר לשבת על כסא
ולהקשיב לעצמי
מותר להסתכל
על הדרך שעברתי
מותר להסתכל קדימה
לאגור כח להמשך
הכל מותר, השאלה
האם אני נותנת לעצמי
את הזמן הזה לעצור, להתבונן
להקשיב, לשבת רגע.
ולנשום.
בלילה הראשון שלי בקרפניסי בכיתי מאוד. בכיתי כשנכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת מאחורי. בכיתי במקלחת, בכיתי כשדיברתי עם הבנות שלי בארץ. בכיתי כשחשבתי על מה עומד לקרות לי בחיים. ואז ירדתי ללובי. המדריך המתוק שלנו שאל אותי “מה קרה?”
“אני זקוקה לחיבוק” עניתי לו. זהו.
למחרת כשישבתי ליד נהר קריקלופוטמוס, הרגשתי את הזרימה שלו כאילו היא זורמת לי בתוך הגוף. כאילו היא מניעה משהו בתוכי.
כשהבטתי בנהר הזורם, הרגשתי שהכל יהיה בסדר. שיש דברים גדולים ממני, עתיקים וקדומים, שיודעים. איזו מן תחושה של רוגע פשטה בגופי.
לאט, לאט נפתחתי למראות. להרים הגבוהים שהיו אז מושלגים, לטיפות הגשם בקצה של ענפי האשוח והארז, למראה הערפילי, שתאם את מה שהרגשתי.
לאט, לאט נפתחתי לאנשים. השני שהאיר לי פנים היה המדריך המקומי שלנו תיאודורוס. באנגלית המיוחדת שלו שטובלה במילים בעיברית וביוונית במבטא יווני שכזה, הוא הצליח להוציא ממני את הסיפור שלי, הצליח להבין מה מתחולל בנפש שלי ופרס עליי חסותו.
בערב כשהגענו לכפר “מגאלו חוריו” (הכפר הגדול). טיילנו בנחל הקטן שזורם באמצע הכפר, ועלינו לבית הקפה המואר והמקסים, שמכין את הקינוח הטעים של בצק עלים וגבינה כשמעל הכל סירופ מתוק.
הזמנתי הפוך חלש (ביוון לא מבינים את הקפה הזה) והתיישבתי בפינה נוחה להתבוננות. ראיתי את כולם שותים קפה, טועמים מהעוגה, מפטפטים בנחת ונחים מהיום העמוס בחוויות. ואני יושבת עם עצמי. חושבת מחשבות רחוקות, דמעות ממלאות לי את העיניים ואני כועסת על עצמי, על הבכי הזה, על הרחמים העצמיים.
עצמתי את העיניים וראיתי איפה היינו היום. היינו בכפר “נחשים קטנים” “פידאקיה”, צילמתי שם תרנגול על הגג – אולי זו קריאת ההשכמה שלי??? נסענו על גשר ומתחתיו נהר זורם – אולי אני צריכה להשליך משהו מעליי אל הנהר?? ירדנו לראות גשר אחר יפה ומקושת – אולי אני צריכה לבנות בתוכי גשר חדש??? והאבנים – האבנים ליד הנהר כל כך יפות, מגוונות, אין אחת דומה לשנייה. שאלתי את עצמי איזה אבנים אני אמורה להוריד מהלב שלי ולהשאיר מאחור???
בסוף היום, כשעצרנו בחנות מקסימה של מזכרות, ראיתי את הפינה של הפיות, הן ישבו להם שם אחת ליד השנייה כמו ילדות טובות….אני חיפשתי שם את הפיה שלי שאומרת לי לצאת אל המרחב ופשוט להתחיל לעשות!!!
פקחתי את עיניי בחזרה. כולם ישבו באותם המקומות וניהלו את אותן השיחות. אצלי בלב ובראש נזרעו מחשבות חדשות, כיווני פעולה חדשים, התחלה של משהו חדש נבטה אי שם, בבית הקפה היפה, בכפר מגאלו חוריו. שם, התחלתי להשתעשע בחלום להביא למקומות האלה עוד אנשים, שיוכלו לחוות מה שאני חווה: תחושות החופש והשלווה איפשרו לי לנשום עמוק. ההרים הגבוהים, הנהרות בצבע הטורקיז והמים הצלולים, איפשרו לי להקשיב לעצמי, למה שעובר עליי ושיחררו אותי מהפחדים שאפפו אותי. מה שהרגשתי כתבתי בפנקס הקטן שלי. בכל ערב, בסוף היום, במלון הקטן והבייתי, כתבתי את מה שעובר עליי.
ביום האחרון ביקשו ממני המטיילים האחרים, שאכתוב משהו למדריך שלנו תיאודורוס. מה שיצא הוא השיר שמופיע כאן למטה. המילים המחישו את הרצון שלי לקחת קצת מיוון איתי בלב:
קח אותי לקרפניסי
קח אותי להרים המושלגים
קח אותי לנהרות הטורקיז
קח אותי לקרפניסי
קח אותי עם הרוח החופשית
שלך
חזרתי מהטיול הזה ליוון, קצת אחרת. הרגשתי שהשארתי חלק מהלב שלי שם בהרים, את החלק שאוהב חופש ומרחבים, את החלק החולם, את החלק שרואה מה שאני לא רואה ביומיום, את החלק שמרגיש כל אוושה של רוח, רפרוף של פרפר.ובמקומו לקחתי איתי את הרוח החופשית של קרפניסי והטמעתי אותה היטב במחשבות שלי, ברגשות, במעשים שלי.
כשחזרתי לארץ, נפגשתי עם איש אחד יקר, הוא אמר לי “ידעתי שתתאהבי בארץ הזו, אני כבר שנים מאוהב בה לחלוטין. אני לא מבין מה זה הרעיון שלך, אבל אני כאן בשבילך, מוכן לתת לך את כל התמיכה שתזדקקי לה” הייתי מאושרת. התחלתי לתת לחלום שלי צורה, לצייר אותו בדמיוני, לראות איך הוא קורה, להרגיש אותו. וכשקפצתי מעמוד בגובה 20 מ’ את “קפיצת האמונה” הקדשתי את הקפיצה הזו גם למימוש החלום הזה – לאפשר לאנשים נוספים לקבל את המתנה הנפלאה הזו של יוון, לקחת אנשים לטיול – תהליך, כמו שקראתי לו בהתחלה.
וזה לקח לי זמן. אתם יודעים איך זה בחיים, לפעמים אנחנו מאפשרים לדברים אחרים להידחף לנו לחלומות…ואולי זה נכון ככה, לתת לדברים להבשיל בתוכנו, וכשהם מוכנים לצאת לאפשר להם להגיע.
כך קרה אצלי, החלום התבשל, קיבל צורה, שם, משמעות ואז קבעתי תאריך! רציתי להגיע לאברטניה בשלכת, לראות את העלים מצהיבים ומאדימים, להריח את הגשם הסתווי, לאכול מסלטי הסתיו, לשתות קצת אוזו ולהתחמם.
כשנסעתי לערוך סיור הכנה לקראת הטיול, לא צפיתי את שלל החוויות שאחווה. לא צפיתי שאעמוד במטבחון קטנטן, ואבשל ארוחת ערב (היי בישולים יש לי מספיק בבית), לא צפיתי שאהנה לבשל מול חלון שכולו נוף כשברקע מוסיקה יוונית מתנגנת. למחרת, כשתיאודורוס המדריך המקומי אמר לי שנוסעים לראות את המקומות אליהם ניקח את משתתפי הטיול, לא צפיתי שישאל אותי אם אני רוצה לנהוג בג’יפ שלו בדרכי היער המפותלות…הנהיגה בג’יפ שלו הייתה מאתגרת בעיקר כי אני אישה שנוהגת, כשלידה נהג ראלי מנוסה…יש לציין שהוא התייחס אלי בסלחנות מרובה .
לא צפיתי את החיבור המיידי והחזק שנוצר עם האנשים שפגשתי, כי מעל הכל, הכי חשוב, אני חוזרת ליוון בזכות האנשים שאני פוגשת.
כל מפגש מניב שיחות מעניינות, מן חמימות שמרגישים עם משפחה. עם כל אחת ואחד שיחה שונה המובילה לכיוונים אחרים. והתחושה? התחושה היא כאילו אני מכירה אותם שנים, אולי מחיים אחרים (למי שמאמין בזה) ואולי פשוט מפני שזה ככה כשבאים בפשטות ובחיוך, אנשים מקבלים אותנו בחזרה בפשטות ובחיוך.
החוויות האלה שנאספות בכל ביקור, קרבו אותי למקום, קרבו אותי לפינות קטנות ויפות שבדרך אחרת לא הייתי רואה. כשהגעתי בצהרים למלון הכפרי של לינה, לקחתי את הנכדה הקטנה שלה אלקטרה, על הידיים. פתאום זה היה פשוט טבעי להרגיש חלק מהמקום, חלק מהבית של האנשים המקומיים, להריח את הבישולים, לשמוע אותם מפטפטים ביוונית ולא להבין מילה.
אחרי החגים, בסוף אוקטובר, אני יוצאת עם קבוצה קטנה של אנשים ונשים, לחוות את חווית המפגש עם האנשים, המראות, הטעמים והקולות של יוון ההררית. מגשימה את החלום שלי לתת לעוד אנשים את מתנת יוון. לאפשר לעוד אנשים לחוש, לראות, לשמוע, להכיר את הרוח החופשית של קרפניסי.
במרחק של כמה שעות קלות מישראל, נמצא חלק מהלב שלי : החלק שאוהב חופש ומרחבים, החלק החולם, החלק שרואה מה שאני לא רואה ביומיום, החלק שמרגיש כל אוושה של רוח, רפרוף של פרפר.
מי שמרגיש שזה הזמן שלו, מי שרואה בעיני רוחו את העצים הגבוהים מאדימים, מי ששומע מוסיקת רמבטיקו מתנגנת, מי שטעם הסלט היווני נשאר לו על הלשון, מי שחש חיבוק חם בשפה מתנגנת, מי שיודע לתת לעצמו מתנות, מוזמן להצטרף אלינו ופשוט להיות .
יוצאים ב 25.10 עד 29.10. כל הפרטים אצלי http://nuritborgeryanai.ravpage.co.il/myway
ג’לאל א-דין רומי אמר : “מסעות מביאים כוח ואהבה חזרה לתוך החיים שלך”
אני מאמינה בזה בכל ליבי, אולי גם את או אתה?
