הם עמדו מעל גשר הרוס ולא הבינו איך הם הגיעו למצב הזה לאחר שעמלו על בנייתו במשך זמן רב כל כך ואחרי שהתגברו על החששות, המאבקים הפנימיים ובעיקר על המציאות.
“יש לי שאלות” היא פנתה אליו וחיכתה לתגובה כלשהי ממנו, אבל המבע על פניו היה חתום והיא לא ידעה אם זה בגלל שהוא עדיין כועס עליה או בגלל שהוא גם כועס קצת על עצמו.
“טוב אני אשאל בכל זאת” היא נאנחה והתחילה לדלות מזיכרונה את כל השאלות שצצו במהלך כל החודש האחרון. היא ידעה שברגע שהשאלות האלה ייצאו מפיה הם יעוררו את אותם כעסים שהתחילו את הכל, אבל היא היתה חייבת לקבל תשובות כדי להחליט אם נכון לה להשתחרר לחופשי או להחזיק חזק יותר את הגבר הזה שעמד מולה. היא החליטה שמכולן היא תתמקד רק בשלוש שאלות מרכזיות שהתשובות עליהן יהיו התשובה שהיא מחפשת.
“האם אתה אוהב אותי?” היא שאלה מיד את השאלה הראשונה שלה.
שניהם עמדו שם במרכז הגשר השבור, זה מול זו ולא היה להם לאן לברוח יותר. כל התשובות לכל השאלות חייבות להינתן עכשיו או לעד להישאר בארכיון השמור לכל המילים שלא נאמרו מעולם.
היא ראתה את זה בעיניים הירוקות-חומות האלה שהביטו בה, היא חיכתה כל כך הרבה זמן לשמוע את המילים הללו יוצאות מפיו והנה ניתנה לו ההזדמנות והוא פספס אותה, שוב.
מאוכזבת מהשתיקה שלוותה לתשובה הזו היא לא התייאשה ועברה לשאלה השנייה מתוך השלוש.
“האם אהבת אותי אי פעם בכלל, אבל באמת אהבת?” היא שאלה עם הרבה כאב וחשש, מוכנה לקבל כל תשובה, גם במחיר של התרסקות לבה לתהום האפלה מתחת לרגליה, ברגע שאחרי.
שוב אותה שתיקה צורמת ומחרישת אוזניים נותרה באוויר הכבד שבין שניהם. היא תהתה האם ייתכן שכל זה לא היה אמיתי ביניהם, אפילו לא הלילות הקסומים והמיוחדים שהתענגה עליהם גם בבקרים הרבים שאחריהם.
הפעם היא לא חיכתה הרבה כדי לשאול את שאלתה האחרונה והחשובה ביותר מבין השלוש. הדמעות שלה עמדו בהיכון לתשובה או להודאה שבחוסר מתן תשובה.
“האם אתה חושב שתאהב אותי אי פעם?” היא ראתה סימן ראשון של שינוי במבטו ולרגע אפילו היה נראה לי שהוא עומד לענות לה בתשובה כלשהי על שאלתה, אבל ככל שחיכתה והרגעים נאספו לכלום אחד גדול, היא הבינה שהיא קיבלה את כל התשובות שהיא היתה זקוקה להן כדי להמשיך הלאה.
היא סובבה את גבה אליו, מאפשרת בפעם הראשונה לטיפות העצב שלה לרקוד את ריקודן הסוער על במת לחייה ובמורד שבילי שפתיה הרועדות.
ברגע שהחלה לצעוד הרחק ממנו, ידו החמה נחה על הכתף החשופה שלה, מחממת את המקום שנותר קר כקרח בדיוק כפי שלבה חש ברגע זה. היא לא הסתובבה אליו, הדמעות טרם סיימו את המחול המטורף שלהן והיא לא רצתה שהוא יהיה הצופה היחיד שלהם. רק לגלים ולאופק שנפרשו בצדי הגשר ולשם מבטה הוסט, היא הסכימה לחשוף אותן. על אף שהיא ידעה שהוא רוצה כעת לומר את דבריו, היא החליטה שהיא מעדיפה אותו בשתיקתו.
היא הסירה את ידו מכתפה, נפרדה בפעם האחרונה מחום גופו שלמדה להכיר כל כך טוב, זה שניחם אותה בימים הסוערים של חייה. הימים הסוערים לא עזבו ואולי לא יעזבו אותה לעולם, אבל היא היתה מוכנה להיפרד ממקור הנחמה היחיד שהיה לה ולחפש לה מקור לנחמה מסוג אחר.
“מאוחר מדי” היא לחשה לרוח והחלה להתרחק ממנו לעבר החלק היחיד שחיבר בין הגשר השבור לאדמה הבטוחה והיציבה שחיכתה לה. היא לא הסתובבה לאחור להביט הפעם במבטו ולא חיכתה לשמוע את מוצא פיו בפעם הראשונה.
ככל שהיא התרחקה ממנו, משהו בתוכה הלך והתחזק, מין תחושה חדשה שמכילה בתוכה כוח והתרגשות שהלכה ונבנתה במעמקי בטנה. היא היתה כעת לבדה, אבל משום מה תחושת הבדידות שחשה לעיתים לצידו בעבר, החלה להתפוגג דווקא כעת שהיא בלעדיו.
משהו בהבנה הבסיסית ביותר שלה התמסד במעמקי לבה. היא לא היתה זקוקה לו באמת כדי להרגיש שלמה, מאושרת או אהובה. היה לה את עצמה כדי לנחם אותה שהכל יהיה בסדר ולאהוב אותה ללא תנאי לעולם, היא זכרה כיצד תמיד אהבה את עצמה ובמיוחד עכשיו הרגישה זאת באופן הכי ברור וצלול שיש.
