“שלי, את מוכנה בבקשה לעשות סיבוב הכרות קצר לעובד החדש שלנו?, אין לי זמן היום.” אני מנצלת את העובדה שאני עם הגב אליו ומגלגלת את עיניי. אף פעם אין לו זמן ותמיד הוא דופק אותי עם הסיורים האלה לחדשים. כנראה שהוא הבין שאף אחת לא עושה את זה יסודי יותר כמוני.
“מני, יש לי לסיים את החלק שלי בפרויקט של ‘גרוסמן ולוי, אי אפשר שיריב ייקח אותו לסיור במקומי הפעם?” אני מנסה את מזלי למרות שמזמן כבר סיימתי עם הפרויקט, מידע שהוא לא חייב להיחשף אליו בשלב זה.
“ציפור קטנה לחשה לי שכבר סיימת עם זה, נו אל תעשי לי בעיות, אני מבטיח לך בונוס שווה בפסח על כל האקסטרה הזאת.” ‘יריב’, אני צורחת בראש שלי ואם כבר אז מושכת את הדמיון עד הסוף ונכנסת בדמיוני למשרד שלנו ומרימה פסל הזכייה שלנו ממתכת, מהפרויקט האחרון ומטיחה אותו בראש שלו עד שהוא יזכור פעם אחת ולתמיד שהוא השותף והחבר שלי, לפני שהוא הלקקן של הבוס החביב והקמצן שלנו.
“בונוס”, אם אפשר לקרוא לחבילת פינוקים בספא שהוא מעניק לנו רק הנחה של עשרים אחוז, בספא יוקרתי, שבו מחיר חבילה הכי פשוטה מתחילה בחמש מאות שקל, בונוס?!
“בסדר בסדר, איפה הבחור המסכן שמתחיל לעבוד אצלך ועוד לא יודע לאן הוא נפל ובנוסף לכל צריך לראות את הפרצוף שלי על הבוקר ואחרי כוס קפה אחת בלבד?” אני שואלת בעצבים ומסתובבת למני רק כדי לגלות בחור שנראה צעיר ממני בכמה שנים שפניו מזכירות לי שחקן מסרט שחור לבן שהוריי נהגו לצפות בו. קו לסת חזק, עיניים כהות ובוחנות, גומה פוטנציאלית שמחכה לחיוך שיבליט אותה ועצמות לחיים שמגדירות אותו כחלומי במילון הפרטי שלי.
“אני מניח שאני ה’מסכן’ ואולי כדאי שתסיימי את כוס הקפה הראשונה הזו לפני שנתחיל בסיור” קולו העמוק חודר את כל הבדים שמכסים אותי כרגע, כי בפועל אני מרגישה כרגע מאד ערומה מולו. אני מנסה להתאושש ולענות לו, אבל במקום זה אני מוצאת את עצמי מסיימת מהר לשתות את הקפה ולהתחיל את הסיור הזה איתו.
“אז איך אמרת שקוראים לך?” אני מנסה לעורר שיחה איתו לאחר שאני מעניקה לו הסבר יותר מפורט על אחד המקומות הכי חשובים בעיניי במשרד, חדר המנוחה בו העובדים אוכלים ויושבים לפטפט קצת בין לבין.
“לא אמרתי ולא שאלת עד עכשיו, וזה בן” הוא עונה לי ולמרות שאני יודעת שזו בדיחת קרש מטומטמת, משום מה בראש שלי זה היה מצחיק ולא חשבתי הרבה לפני שאני פולטת “זו בטח לא בת”. אני לא מעזה להסתובב לאחור כדי לראות אותו ודאי מנענע את ראשו מצד לצד או מגלגל עיניים, כפי שאני הייתי עושה.
“והמקום האחרון שלנו בסיור המודרך הוא חדר הכושר המשוכלל שלנו, מני מתגאה בו מאד, בגלל שבזכותו הורדנו כל עובדי המשרד ביחד שמונים קילוגרמים במצטבר בשנה וחצי האחרונות. אני לא אגלה לך שמתוכם שלושים היו שלו אחרי הגירושים הקשים שלו ועוד שלושים היו של יהודית מהנהלת חשבונות שהשלימה את הסדרה הרביעית שלה בהצלחה רבה אצל חלי ממן” אני מנסה לא לצחוק, אבל זה קצת קשה.
אני מתקרבת להליכון הקבוע שאני פוקדת אותו כמעט כל יום בסוף יום העבודה בחצי השנה האחרונה, מלטפת את הידיות ומבטיחה לעצמי שהיום לא אפספס את הריצה.
“נראה שאת מאד קשורה להליכון הזה, יש ביניכם משהו רציני או שאת פנויה לקשר?” אני נדרכת מהקרבה שלו אליי ומסתובבת אליו, מבינה שהוא נפתח סוף סוף ויצא ממצב הקשיחות שליוותה אותו מהרגע שהתחלנו את הסיור הזה וההכרות בינו לבין שאר העובדים במשרד בשעה האחרונה.
ליד העובדים האחרים הוא היה נראה נינוח יותר ורק כשהוא פנה אליי היה נראה שמשהו בו התקשח ולאו דווקא הדבר שקיוויתי שיתקשח אצלו.
“כן, הוא מספק לי את הצרכים שלי ואני את שלו. קשר מושלם לדעתי ואני לא בטוחה שיש שם מקום לעוד מישהו” אני מגייסת לשם כך את הקול הכי עמוק וסקסי שאני מקווה שיש לי. מבטי סוקר את גופו ואני מבינה שהוא גם מאלה שמרבים להתאמן בחדר הכושר.
“חבל” הוא אומר ומסתובב, משאיר אותי באמצע תהליך הפיתוי שנגמר עוד לפני שהתחיל. התסכול והכעס מבעבעים בי ואני לוקחת כמה נשימות הרגעה ומתחילה לעקוב אחריו לכיוון המעלית, מעריכה את החלק האחורי והמעוצב של גופו שמשלים את החלק הקדמי, המושלם לא פחות. גבו הרחב וזרועותיו מעוררים בי מחשבות שלוקחות אותי למחוזות שלא ביקרתי בהם בזמן האחרון ואני מנערת אותן מראשי ברגע שאני מלווה אותו למשרדו הצמוד לשלי ומכירה לו את שירי, השותפה שלו למשרד.
במהלך השבועיים מאז כניסתו של בן למשרד, נראה שכולם הפכו להיות החברים הכי טובים שלו ומני מתחיל להתייחס אליו כאל בן טיפוחיו החדש, במקומי. רק אני זוכה ממנו למבטים קרים ואני משתדלת לא להיראות מאוכזבת וכועסת מיחסו המפלה כלפיי. קצב הריצה שלי בחדר הכושר הולך ומשתפר ואני מוצאת את עצמי יום יום מבלה שם בסוף יום העבודה, אחרי שכולם כבר הולכים הביתה.
היום הזה לא היה שונה מהאחרים ואני מרגישה נוח להישאר בגופיית ספורט קצרצרה וטייץ שחור צמוד כדי לעלות על ההליכון לעוד מרתון ריצה יומי שיסייע לי להוציא את התסכולים שלי, שהולכים ונעשים יותר ויותר קשורים לבן, למורת רוחי.
המוסיקה פועמת לי באוזניות בקול ואני גולשת במחשבות שונות, מתרכזת בשרירים שכבר מתחילים לגלות סימני עייפות אחרי הקילומטר הרביעי.
תנועה בזוית העין מגלה לי שאני לא לבד, אבל רק כאשר אני מרימה את ראשי אני מגלה את בן נשען על הקיר, רגל על רגל ומשלב ידיים על החזה שלו, עליו מתוחה גופיית ספורט שחורה.
אני מנסה להתעלם מנוכחותו ומקבלת מרץ מחודש להמשיך לרוץ עוד ולו רק כדי להימנע משיחה נוספת ומתסכלת איתו. אני לא בטוחה מאיפה מגיע התסכול שלי, האם זה בגלל שאני רגילה למשוך כל זכר ברדיוס של קילומטר ממני והאגו שלי נפגע או שאני מבינה שלפעמים אני לא יכולה לקבל כל דבר שאני רוצה וזה מרגיז שדווקא לגביו זה התיקון שלי.
אני לא מעזה להרים את עיניי שוב למקום שבו הוא עמד בו ומתרכזת בהליכה שמורידה לאט את המהירות והדופק שלי אחרי שהשגתי שיא אישי חדש.
אני מפסיקה את פעולת ההליכון ומתחילה למתוח את רגליי וידיי אחרי המאמץ ובין לבין מנגבת את הזיעה מפניי וצווארי. צל שמסתיר את האור בצד השמאלי שלי מרמז לי שבן עומד כעת קרוב מאד אליי. אני מנסה לא לחשוב על כך שאני בדיוק בתנוחה שבה הישבן שלי בולט לכיוונו ואני ממהרת להתרומם, אבל אז חוטפת מכה חזקה במצח מידית הברזל שמחוברת למסך המחשב של ההליכון.
“אאוץ, סעמק” אני צועקת על הידית ועל עצמי ומחזיקה בראשי את המקום במצח שחטף את המכה ועם כל שניה שעוברת, מתנפח יותר ויותר.
“מה קרה?” בן עובר לצדי על ההליכון והקרבה שלו לגופי המיוזע מצליחה לרגע להסיח את דעתי מהמכה הכואבת שאני מניחה שגם תשאיר ראיות על המצח שלי בימים הקרובים.
“שום דבר שצריך לעניין אותך, אתה יכול להמשיך לנפח את השרירים המושלמים שלך, אני בטוחה שכל בנות המשרד ייהנו מהם בהמשך” אני מתחרטת על המשפט הזה שניה אחת מאוחר מדי ואני מאשימה את הכאב והתסכול שככל הנראה לא נעלם, גם אחרי הריצה המתישה הזו.
תזכורת לעצמי, לסתום, לסתום, לסתום.
“אולי תתני לי להחליט מה מעניין אותי ותאפשרי לי להסתכל על המכה הזו?!” הוא אומר לי בקול שלא דומה בשום אופן לקול שהתרגלתי לשמוע ממנו כלפיי. אני מורידה את המגבת ומניחה לו להתקרב לפניי ולהביט מקרוב במכה, מקווה שהיא לא מצליחה לגרום לו להירתע ממני יותר ממה שהוא עד כה.
הדבר הבא שהוא עושה מצליח לגרום לי כמעט ולאבד את ההכרה. הוא מניח את שפתיו על המצח שלי ולמרות הכאב הקל שאני מרגישה מהלחץ של שפתיו על מקום המכה, יש בזה משהו כל כך מנחם ומצד שני כל כך סקסי שאני לא עומדת בפיתוי וברגע שהוא משחרר את שפתיו מהמצח שלי, אני מושכת בעזרת ידיי על עורפו את פניו לכיווני ושפתיו לשפתיי.
הנשיקה שמתחילה מהר וחזק, הופכת להיות יותר חושנית, איטית ואני מגלה לשון שמוכשרת לא פחות מהשיחות שהיא מנהלת עם אנשים. לשון, שאני מתחילה לדמיין כיצד פועלת בכישרון בעוד מקומות רגישים בגופי.
הידיים שלו עוברות על גבי מתאר גופי החם החל מהכתפיים, דרך החזה ועד למותניי החשופות. ידיו החשופות כנגד גופי הרטוב מעורר אצלי את כל אותן נקודות בין רגליי שמתעוררות לחיים ומתחילות לתבוע שמשהו ישביע אותן.
ידיי יורדות בליטופים איטיים לכיוון זרועותיו השריריות ומשם לחזה הקשה שכפות ידיי קיוו לחוש מהרגע הראשון שראיתי אותו בחדר המנוחה.
הוא מנתק את הנשיקה ואני מביטה בו בהפתעה.
“אגב אין לי עניין שבנות המשרד האחרות ירגישו את השרירים שלי. בעצם, אולי רק אחת מבנות המשרד, ששמתי עליה עין מהרגע הראשון” הוא קורץ לי בסיום המשפט. המשפט שלו מפתיע אותי ואני מחזירה את שפתיי מיד לשפתיו.
המחשבה ששנינו כאן לבד למטה בחדר כושר הזה, אני מזיעה ומתנשפת ולא רק בגלל שאריות מאמץ הריצה והוא כל כך סקסי גורמים לי להניח את ידי על מפשעתו. אני מגלה מהר מאד שבדיוק כמוני, גם הוא לגמרי מרגיש את המשיכה המטורפת כאן.
“גלולות?” הוא שואל ואני מהנהנת תוך כדי נשיכת השפה שלו.
“נקי?” אני שואלת אותו והוא בתגובה מרים אותי מהישבן ומעביר אותי לספסל כפיפות הבטן ושמעולם לא חשבתי שיכול לשמש למשהו מהנה כל כך.
“לפחות לפי הבדיקה האחרונה לפני שבועיים ומאז לא ממש היה סקס עם מישהו מלבד יד ימין שלי” הוא אומר ואני מחייכת ומנסה לא לייחס אליי את הסיבה לכך שבשבועיים האחרונים הוא היה בסביבתי ולא רצה אף אחת אחרת וככל הנראה חיכה להזדמנות איתי שמתקיימת ברגע זה.
הוא מתחיל להפשיט אותי מהטייץ השחור והצמוד שלי וגורר איתם את התחתונים שלי. הוא מרים את החולצה שלי עד לצוואר ופותח את חזיית הספורט עם הפתח מקדימה, חושף את השדיים שלי והפטמות שלי שעומדות לרשותו, זקורות בזכות המזגן והריגוש המיני המואץ שעובר על גופי עם כל נגיעה, ליקוק ונשיקה שהוא ממטיר על חלקים בגופי שמתעוררים למגעו.
ברגע אחד אני נותרת ערומה כמעט לחלוטין והוא נעמד ומתחיל לפשוט בזה אחר זה את בגדיו, חושף את עצמו במלוא הדרו בפניי.
אני לוקחת כמה נשימות מהירות מתכוננת לצלול לתוך המסע המענג ששנינו עומדים לחוות כאן. אני מצפה שהוא יחדור לתוכי ויתחיל את המסע, אבל במקום זה אני מגלה שהוא מתיישב על ברכיו ומושך את אגני לכיוונו בבת אחת. אני מחליקה על בד העור הרך היישר לתוך פיו ולשונו שפוגשת את מרכז העצבים של גופי ברגע זה.
“אני מחכה לאכול אותך כבר הרבה מאד זמן” הוא לוחש לתוכי ואני מרגישה את הנשימות שלו עליי כמו צונאמי מתקרב.
“בתיאבון” אני אומרת לו רגע לפני שהוא צולל למסע משלו בין רגליי שנמשך רק דקות ספורות ומרים אותי לגן עדן.
“אלוהים תודה” אני צורחת לאוויר ברגע השיא ומחייכת כמו חתול שנפל לתוך קערת שמנת של חמישים אחוז.
“על מה תודה?” הוא שואל ואני מרימה את ראשי אליו ועונה לו ” שברא אותך ואת הלשון שלך”. הוא צוחק ואני איתו.
הצחוק הזה נמשך רק כמה שניות ובן רגע הוא משנה את מבטו ומבקש ממני להיות על ארבע על המשטח. המשטח קצת יותר רחב מהרגילים בחדרי הכושר הרגילים ואני עושה כבקשתו.
אני לא צריכה לנחש מה יהיה הצעד הבא במסע שלנו. אני מרגישה אותו נצמד אליי מאחור עם זקפתו ותוך שניות הוא חודר לתוכי, ממלא אותי עד הסוף כך שנשימתי נעתקת בקרבי ואני גונחת לתוך חלל החדר הקטן הזה.
“כל כך רטובה” הוא לוחש לי ואני לא בטוחה אם הוא מתייחס לרטיבות של גופי מהריצה או לרטיבות בין רגליי שאפשרה לו כך להחליק לתוכי פנימה. בשלב הזה לא אכפת לי מהזיעה, מהאפשרות שהמנקה תיכנס ותחטוף התקף לב או מהמצלמות שמני טוען שניתק לפני חצי שנה, לאחר שדרשתי זאת ממנו.
“תודה גם לך” הוא רוכן לעברי רגע אחרי השיא של המסע שלנו.
“על מה?” אני שואלת, מתנשפת.
“על הסיור המודרך והמעמיק וקבלת הפנים החמה” אנחנו צוחקים ומתכוננים לסיבוב השני בזמן שמבטי תר אחרי המתקן הבא שישמש אותנו.
