“את כאן?” אני מביטה במסך של הטלפון הנייד ורואה הודעה מגבי, אני יודעת שאם הוא פונה אליי בשעה כזו בערב ולא מאוחר בלילה, זה כנראה מקרה חרום.
“כאן”, אני מקלידה לו מהר.
“מה קורה?” אני שואלת בסקרנות ועוזבת את כל מה שאני עושה במחשב, מתרכזת רק בו בדקות הבאות.
אני רואה את סימני ההקלדה מרצדים וממתינה בסבלנות לתשובה שלו, נדהמת לגלות שהגבר הזה מסוגל לכתוב לפתע יותר מרק משפט אחד קצר או כמה משפטים מעוררים ומתאימים לשעות הקטנות של הלילה בלבד, מילים שרק שנינו מודעים אליהם.
“היום הוא היום הכי נוראי בחיים שלי” הוא מקליד ומצמיד אימוג’י בוכה לסוף המשפט שלו.
פניי נופלות למראה המשפט הכי קשה שקראתי ממנו בחודשיים שאני מתכתבת איתו.
“למה מאמי?” אני מקלידה מהר יותר מהרגיל והמתח הורג אותי.
“איחרתי לעבודה בגלל תאונה שקרתה לשני הרכבים שלפניי, המזכירה של הבוס שלי שפכה את הקפה על החולצה החדשה שלי וקיבלתי דוח חניה בחמש הדקות שיצאתי להוציא כסף ובכלל נגמר בו הכסף, אז לא היה לי כסף לקנות לעצמי פלאפל.” אני קוראת ומשתדלת לא לצחוק מקומדיית המצבים הנוראית שהוא חווה ביום אחד.
“אויש מאמי, זה פשוט נורא, מסכן שלי” אני כותבת לו ובאמת מרגישה רע בשבילו.
“בנוסף לכל אני מרגיש שאני מתחיל להיות חולה, שוב” הוא כותב ואני מרגישה שהוא זקוק לכל הנחמה שיש באפשרותי להעניק לו.
“אני יודעת מה אתה הכי צריך עכשיו” אני שולפת מהזכרון את הכל הדברים שאני יודעת שמרגיעים אותו והוא כתב לי שהוא נהנה מהם.
“מה?” הוא שואל עם אימוג’י של משקפי שמש ואני מבינה שמה שחשבתי עליו לא בדיוק בכיוון, אבל מחליטה לנסות בכל זאת.
“לדפוק איזה שעה של שינה טובה” אני כותבת ומקווה שקלעתי בול למטרה.
“כן, אני מניח שאת צודקת” הוא עונה ולמרות שאני לא יכולה לנחש מה הוא מרגיש באמת, משהו אומר לי שהוא היה רוצה יותר מרק כמה מילים של עידוד והאמת אני יכולה להבין אותו. תוכנית נרקמת במוחי בעוד אני כותבת לו את המילים הבאות.
“מה אתה עושה עכשיו?” אני מקלידה ומחכה לתשובתו ומתחילה לארגן את כל הדברים שאני אצטרך איתי.
“מחפש מה לאכול במקרר הרווקים שלי” הוא עונה לי.
“אז תפסיק לחפש, אני דואגת שיגיע אליך משלוח מיוחד עם אוכל, עליי” אני מקלידה עם חיוך.
“די, את מלכה, אין עלייך” הוא משיב ואני מרגישה מרוצה מעצמי ומהתוכנית שלי.
“מה לא עושים בשביל חבר” אני מקלידה תוך כדי שאני מארגנת את הפריט האחרון.
“חבר הא?!” הוא מקליד עם אימוג’י וחיוך עקום. אני מבינה היטב למה הוא מאוכזב וזה מכוון, רק שהוא עוד לא יודע את זה.
“מה אתה לא? חבר?” אני אוהבת למתוח את החבל עד הסוף.
“כן” הוא עונה ומאותו רגע אני מתנתקת כדי לסיים כמה שיותר מהר את ארגון כל הדברים האחרונים.
חצי שעה מאוחר יותר…..
“מי שם?” אני בקושי מצליח להתרומם מהספה, אבל אני יודע שרוני ארגנה לי משלוח של אוכל ואני מורעב כל כך שאני מרגיש שהבטן היא שמובילה ולא הרגליים שלי אל הדלת.
אני עובר דרך הארנק שלי ולוקח משם עשרה שקלים לטיפ לשליח ומגיע לדלת. אני לא טורח אפילו לבדוק בעינית אם זה באמת השליח, למרות שאף אחד לא ממש ענה לי בצד השני של הדלת לשאלתי, באופן מחשיד.
אני פותח את הדלת ואני מנסה לא ליפול מההלם שתוקף את גופי במקום אחד יותר משאר המקומות. בחיים שלי, הזין שלי לא התקשח כל כך למראה של אשה כמו עכשיו.
“רוני? מה את עושה כאן? אני לא מאמין שאת כאן וככה” אני מדבר מהר ומבולבל, אבל אני לא שולט בזה. כל הדם שלי בגוף זורם כרגע רק לאזור אחד ואני לא רואה כלום מלבד הגוף החשוף שלה מתחת למעיל השחור והארוך שמסתיר הכל בחלק האחורי שלו, אבל מגלה לי חלקים שנחשפתי אליהם רק בתמונות עד היום.
“הפתעה!!” היא אומרת עם החיוך הכי יפה שראיתי בחיים שלי ואלוהים כמה שאני זקוק לחיוך שלה עכשיו אחרי היום הזוועתי הזה.
“אתה לא מתכוון להזמין אותי פנימה?” היא אומרת ומחזיקה מול גופה סלסלה שרק עכשיו אני מבחין בה. הריח שיוצא מהסלסילה מגרה אותי לא פחות מהגוף החם שלה שעוד שניה יתקרר אם לא אכניס אותה פנימה.
“ברור, סליחה, אני עדיין בהלם מזה שאת כאן ככה ועוד הבאת איתך אוכל.” אני לוקח ממנה את הסלסילה וברגע שהיא חוצה את מפתן הדלת שלי אני תופס אותה בידי הפנויה ומקרב אותה בכוח אליי.
אני מסניף את השיער שלה, שחלמתי כל כך הרבה עליו בחודשיים האחרונים. “אמממ, בדיוק כמו שדמיינתי את הריח שלך” אני לוחש לה באוזן ואז אני עובר ללקק לה את הצוואר וזוכה לאנחה ממנה.
“אממממ, בדיוק כמו שדמיינתי את הטעם שלך” אני לוחש לה שוב באוזן, מרגיש אותה נמסה לי בין הידיים מהלחישות והליקוק.
אני נושך את השפתיים שלה ואז מנשק אותה נשיקה קטנה, רק כדי לתת לה לצפות למשהו. גם אני יודע להפתיע, אני חושב לעצמי.
“אמממ, בדיוק כמו שדמיינתי את המגע של השפתיים שלך” אני לוחש לה שוב ומקווה שאני מצליח לגרום לה להיות רטובה ומוכנה עבורי.
כל המחלה, העייפות והיום הנאחס הזה נשכחו מזמן ואני חדור מטרה אחת בלבד. אותה מטרה שלשמה היא הגיעה לכאן.
אני משחרר אותה למורת רוחה וסוגר אחרינו את הדלת בנעילה כפולה, שהיא לא תברח לי בשום שלב. היא כאן כדי להישאר הלילה, בין אם היא יודעת את זה או לא.
“אז…. חשבתי איך אני יכולה לנחם את החבר הווירטואלי שלי והחלטתי שמכיוון שאני לא גרה כל כך רחוק ומר גוגל עזר לי לאתר את הכתובת המדויקת שלך, אגיע לנחם אותך. אני כאן בשבילך” אני מביט בשפתיים שלה מדברות, אבל העיניים של סורקות כל סנטימטר חשוף בגוף שלה וכל מה שאני חושב זה, למה היא עדיין עם המעיל הזה עליה. השדיים שלה אמורים להיות בפה שלי והזין שלי אמור להיות בתוכה במקום שנבזבז כאן זמן מיותר על מילים ומשחקים.
אני מניח סוף סוף את הסלסילה על השיש במטבח ואני עושה את דרכי אליה כמו שאריה מורעב עושה את דרכו לטרף הבא שלו. אני לא מסיר את העיניים שלי ממנה ומתקרב באיטיות אליה, מגשש את דרכי באפילה גם אם היה צריך ומאפשר לגוף שלי לדבר במקומי.
“תודה שהגעת לנחם אותי” אני עומד קרוב אליה, נוגע לא נוגע בה ומביט בשדיים שלה בכוונה, כך שהיא תראה מה הן עושות לי.
“אתה לא חושב שאתה קצת לבוש מדי?” היא שואלת בלחש ואני מרגיש שגם היא, בדיוק כמוני חייבת להרגיש אותי יותר קרוב, הרבה יותר קרוב.
“לגמרי” אני אומר לה ולא עוברות עשר שניות עד שאני משתחרר מהמכנסיים והגופייה שלי.
עכשיו התור שלה לסקור את הגוף שלי, שאת רובו היא כבר מכירה מהתמונות ששלחנו אחד לשני בלי הפסקה, אבל כאן מולה, היא יכולה להעריך אותו הרבה יותר.
“מרוצה?” אני שואל אותה ומרים גבה, מחכה שהיא תקלוט את השאלה שלי, אחרי שאני קולט אותה מלקקת את שפתיה ובזמן שאני מדמיין את השפתיים האלה עוטפים לי את הזיקפה.
“מאד” היא אומרת ואז מחליקה את המעיל ממנה לחלוטין, משווה את מצב הערום שלה לשלי.
אני מחליט להפסיק את העינוי ותופס את העורף שלה ומחבר את השפתיים שלנו לנשיקה, בה אני מנסה בכל כוחי לא לבלוע אותה או את הלשון שלה. אלוהים הנשיקה איתה פי אלף יותר טובה מכל נשיקה שיכולתי לדמיין איתה.
האנחות שהיא משחררת לתוך הפה שלי בנשיקה הזו משגעות אותי ואני כבר חסר סבלנות לזיין אותה חזק, כך שהיא לא תצליח לשבת בימים הקרובים בלי לזכור את התחושה שלי בין הרגליים שלה.
“את זוכרת את כל הדברים שהבטחתי שאני אעשה לך כשניפגש יום אחד?” אני לוחש לה באוזן בזמן שאני תופס לה את השדיים כל כך חזק שאני בטוח שאני אשאיר עליהם את חותמי ואני לא מרחם עליה, גם לא כשאני יונק את הפטמות שלה, אחת אחרי השניה בכל הכוח.
“כןןן” היא עונה לי בקול חלש שמרמז לי עד כמה היא כבר מוכנה לקראתי. נשאר לי רק לבדוק עוד דבר אחד לפני שאני חודר אליה בכל הכוח.
“תפשקי את הרגליים שלך” אני אומר לה בקול סמכותי ושולח את ידי בין רגליה כדי לעזור לה לפשק אותן ברוחב שאני רוצה. אני דוחף לתוכה שתי אצבעות ומרגיש את הרטיבות עליהן ואת החום שלה.
זה השלב שאני מאבד את מעט הריסון העצמי שהפגנתי כלפיה עד עכשיו, תופס את הישבן שלה ומרים אותה לכיוון השיש של המטבח. חדר השינה שלי נראה לי פתאום לי רחוק מדי ואותו אני מחליט להשאיר ליותר מאוחר בערב.
” תגידי לי שאת רוצה רק אותי” אני אומר לה בקול רם בזמן שאני מניח את הישבן היפה שלה על השיש ומתעלם מהעובדה שאולי בהתחלה יהיה לה קר עליו. אני כבר אדאג לחמם לה אותו בקרוב מאד.
“אני רוצה רק אותך” היא לוחשת, אבל זה לא מספיק לי.
“בקול רם, תגידי את זה שוב בקול רם” אני אומר לה ובו בזמן שולף מהתיק שלי קונדום ומתחיל לקרוע את האריזה שלו ולפתוח אותו.
“אני רוצה רק אותך” היא צועקת ואני רוצה רק עוד פעם אחת לשמוע אותה אומרת את זה והפעם בזמן שאני חודר אליה בכוח.
“עכשיו תצרחי את זה ככה שהשכנים שלי ישמעו אותך ויתבאסו שהם לא אני” אני כבר עומד מוכן מול הפתח שלה ואני יודע שהיא תעשה כל מה שאבקש ממנה.
“אני רוצה רק אותךךךך” היא צועקת בקול הכוח שלה ואני דוחף את עצמי לתוכה עם המילה האחרונה שהיא צועקת.
“אלוהים” היא צורחת ותופסת בכוח את הכתפיים שלי בכל הכוח, מנסה להכיל אותי לתוכה ואת התנועות האגרסיביות שלי לתוך העומק שלה, למקומות שקשה לי להאמין שכל אחד מהפרטנרים שהיו לה לפני כן, הגיעו.
“כן רוני, אני כמו אלוהים בתוכך עכשיו” אני אומר בזמן שאני דוחף את עצמי בכל פעם עוד ועוד ותופס שוב את השדיים שלה ומנשק לסירוגין את שניהם ומדי פעם עולה לשפתיים שלה כדי לקבל קצת אוויר גם משם.
“אני עומדת לגמור” היא צועקת אחרי כמה דקות וזה בדיוק הסימן שחיכיתי לו כדי לגמור בעצמי. אני כל כך מגורה שיכולתי לגמור מזמן, אבל חינכו אותי לתת לאישה את המקום שלה וכך אני נוהג וכך הן מעריכות אותי יותר ותמיד חוזרות אליי בשביל עוד.
ברגע שאני מביט בפנים שלה מרצינות ומרגיש ברגליים שלה רועדות אני מבין שהיא כבר בשיא שלה ואני מרשה לעצמי לשחרר את עצמי לתוכה.
“פאק זה היה טוב” אני מתנשף לתוך הצוואר שלה ושנינו מנסים להסדיר את הנשימות שלנו.
“אמרתי לך שאני כאן בשבילך… אתה עדיין חושב שהיום הוא היום הכי נורא שהיה לך בחיים?” היא מצחקקת לי ליד האוזן.
אני מרים את מבטי אליה כדי שהיא תראה כמה היא אחראית לכך שהיום זה רשמית היום הכי טוב ואני חותם את זה בנשיקה שמעוררות אותנו מהר מאד לנסות לשפר את מצב רוחי בעוד כמה מיקומים שונים בבית עד שלבסוף אנחנו מגיעים למיטה עייפים, אך בהחלט מרוצים ושבעים.
