מכורה אליך/מכור אליך

5a2a702825fb2.jpg

“אם לא תוותר עליי, תגלה שאני אהיה שלך לנצח”, אני מסיימת את האקורד האחרון של השיר שלי ומושכת את המילה האחרונה עד כמה שהריאות שלי מוכנות להמשיך מבלי לקרוס.

עם מחיאות הכפיים הראשונות אני פוקחת את עיניי ומביטה לעבר עשרות אלפי האנשים שמהווים את הקהל שלי, זה שמגיע מקרוב, אבל גם ממרחקים, רק כדי להיות קרוב אליי בזמן שאני עומדת על הבמה ושרה להם את השירים שכתבתי בשנים האחרונות. שירים שהם מכירים בעל פה, לעיתים יותר טוב ממני.

התאורן שלי יודע שאני חייבת לראות את הקהל מיד עם סיום השיר האחרון של המופעים שלי, לראות את עיניהם המעריצות, את ידיהם המושטות לעברי ואת החיוכים שלהם שמופנים רק אליי.

אני עוד לא אמא, אז אני לא מכירה את ההרגשה ההיא שכולם מדברים עליה של אהבה ללא תנאי ולנצח לילד שלך, אבל בשבילי הקהל הוא האהבה חסרת התנאים וזו שתישאר לנצח בליבי.

“אמנדה קיבלת פרחים” ג’וני אומר לי ודוחף לעברי כרטיס ברכה.

“ג’וני שים אותם בבקשה עם כל השאר, אחר כך אני אעבור על הכרטיסים, כרגיל” אני מחזירה את מבטי למראה הגדולה ומתחילה במלאכת הסרת איפור הבמה הכבד, שהתערבב עם הזיעה על פניי בשעה וחצי האחרונות.

“את זאת את תרצי לראות עכשיו” ג’וני מתעקש ואני מוותרת לו הפעם ולוקחת אותו מידו.

אני מזהה את הכתב שלו מיד ואני מביטה בג’וני בעיניים מלאות תקווה “הוא כאן?” אני שואלת בזהירות.

“אני לא יודע, הפרחים עברו כמה ידיים” ג’וני אומר לי ומצביע לעבר זר פרחים עם וורדים סגולים. אני מתרוממת אליה וסופרת אותם. עשרים וחמישה וורדים, אני סופרת והדמעות מאיימות להצטרף לזיעה שעדיין נוטפת ממצחי. “הוא לא שכח” אני לוחשת לעצמי ולפרחים.

“לא אני לא” אני שומעת את הקול שליווה את פסקול חיי בעשור האחרון. אני מרימה את מבטי לעבר הגבר היחיד שאהבתי באמת אי פעם.

“אתה כאן” אני קובעת עובדה לכאורה מיותרת, אבל שנינו יודעים כמה עדין המרקם הזה של יחסינו ועד כמה העובדה שהוא עומד כאן לידי לאחר עוד מופע שלי עם פרחים, זה אחד הדברים הכי מפתיעים.

לפתע אני נזכרת בכרטיס שנמצא בידי והסקרנות לגבי מה שכתוב שם מצליח להכריע את הקרב בין זה לבין להישיר אליו מבט ולשקוע שוב לתוך עיניו המהפנטות.

אני פותחת את הכרטיס ומופיע בו תאריך. זה לוקח לי רק שתי שניות כדי לזהות את התאריך הזה. זהו היום בו נפגשנו לראשונה ובעוד שעה זה יהיה בדיוק עשור שנים לתאריך הזה.

אני לא מסוגלת להרים את עיניי עכשיו, אני לא יכולה שהוא יראה שגם אחרי עשור, אני עדיין שם, במקום ההוא שגם אז הייתי, מכורה אליו.

“אמנדה” קולו משיב אותי להווה,  מחזיר אותי מרצף הזכרונות שהציפו אותי יחד עם הדמעות עליהם.

האהבה שלי אליו שרפה אותי יותר מפעם אחת ובכל פעם היא הותירה אותי כבויה ומלאה בכוויות אהבה שנשאתי בלבי ובעיקר בתוך שיריי. אני חבה לו את הצלחתי המסחררת, אבל בו זמנית מאשימה אותו בלבי המרוסק שנותר אדיש לכל מאות הגברים שקיוו לאחות אותו ואותי, לרפא אותי מההתמכרות הקשה של חיי.

“אמנדה” הוא קורא לי שוב, מנסה לגרור אותי להכיר שוב במציאות שברחתי ממנה והעדפתי את השקיעה לתוך המילים שלי שסיפרו את הסיפור שלי, שלנו.

“למה באת דילן?” אני מגייסת את כוחותיי המיוחדים, אלו ששמורים לאירועים מיוחדים כמו אלה ומרימה את מבטי לעברו, מחכה לתשובה שלו.

“הגיע הזמן” הוא אומר לי ואני מנסה להבין למה הוא מתכוון.

“הגיע הזמן לשחרר את כל הכעסים והכאב ולהתרכז בעתיד,” אני יודעת שאני שומעת נכון את המילים, אבל אני עדיין לא מצליחה להבין אם הוא מתכוון שאני צריכה לשחרר אותו מהמערכת שלי, משהו שנכשלתי בו שוב ושוב או שאולי הוא זה שצריך לשחרר אותי בכלל.

הפרחים בכל מופע, הכרטיסים והביקורים שהולכים ובאים, הם מוכיחים לי שאני לא המכורה היחידה כאן. גם דילן מכור אליי.

“למה לא אמרת כלום? ובעיקר למה לא עשית משהו כדי שנהיה ביחד כל השנים האלה?” אני שואלת בעיקר מתוך תסכול, נזכרת כמה הוא בחר לברוח בכל פעם שסימני ההתמכרות שלי אליו גלשו מעבר למה שהוא היה מוכן לספוג.

“פחדתי. לא רציתי לעמוד בינך לבין הקהל הזה שאת מכורה אליו לא פחות מאשר אליי. הפרעתי לך, הצלחתי לערפל את חושייך ולפגוע ביצירתיות שלך. עובדה שאחרי כל פעם שעזבתי יצא לך סינגל מטורף” אני מביטה בו ולא מאמינה שהוא כל כך תמים שהוא לא הבין את זה עד היום.

“כל השירים האלה הם תוצאה של הלב המרוסק שלי שנותר כזה אחרי כל פעם שעזבת והייתי מוותרת עליהם אם יכולתי לקבל אותך אז כשלי,” הודיתי בפניו לגבי עובדה שלבטח חשד בה.

“זזתי הצידה למענך, כדי שתוכלי להמשיך בקריירה שלך ולא תאשימי אותי בהמשך שגזלתי ממך את תהילת העולם שאכן זכית בה” הוא אומר בטון כנוע ולא משכנע.

אני סוגרת את פער הצעדים החסרים בינינו, גופי דורש את המנה שלו, להרגיע את הקריז הזה שנמשך יותר מדי זמן.  אני לא מוכנה לוותר עליו הפעם ולא יעזרו  הפסיכולוגים הרבים שניסו לחולל את המהפכה במוחי.

יש התמכרויות שהן טובות יותר לגוף שלך מהחוסר שלהם בחייך והוא אחד מהם.

אני מרימה את ידי הימנית בעדינות לעבר פניו ומלטפת את הלחי שלו בעדינות, כאילו היו אלו פניו של תינוק שאך זה הרגע נולד. עבורי אכן נולדה כאן הזדמנות, אולי הזדמנות אחרונה לתקן עוול של עשור.

“אנחנו מכורים אחד לשני וזה כבר לא סוד. אנחנו מכורים אחד לשני ואנחנו לא מחפשים את הדרך החוצה. אנחנו רוצים להישאר בהיי הזה לעולמים, לעולם לא לוותר ולא נברח יותר” אני כרגיל מושכת את האקורד האחרון והפעם מביטה ישירות לתוך עיניו של הגבר שאני מכורה אליו והוא מכור אליי. אורות האצטדיון נפתחים בזמן והפעם אני לא מביטה בקהל שלי, בעיניהם המעריצות ובידיהם המושטות והחיוכים שלהם אליי.

אלו העיניים שלו, הידיים שלו והחיוך שלו שמושכים אותי אליו ואני מעזה להסיר את מבטי ממנו רק להתמכרות הבאה שלי, לבטן העגלגלה שלי שמוכיחה לשנינו עד כמה ההתמכרות שלנו הצליחה להביא אותנו רחוק והדבר היחיד שהיא פגעה בו היא בכאב שאותו היא חיסלה ביעילות לעולמים.

 

 

 

 

 

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר