“יש לך כל כך הרבה אהבה להעניק לכולם ואת מעניקה, אבל מה איתך?” אתה לוחש לי באוזניי שוב ושוב ואני מחייכת אלייך את החיוך הקבוע, הגדול והיפה שלי, אבל גם זה שמסתיר מאחוריו את הכאב האמיתי. הכאב הזה שרק מעטים יודעים עליו ואתה, זה שרואה הכל ומגן עליי.
“אני נהנית לפזר את האהבה שלי לכמה שיותר אנשים. אני שמחה שהלב שלי מספיק רחב בשביל שיהיה בו מקום לכל כך הרבה” אני מנסה לגעת בכף ידי בפניך הרזות, אלו שאני זוכרת אותן כך מהפעם האחרונה שראיתי אותך. אתה לא דומה בכלל לדמות המדושנת שליוותה אותי במהלך כל ילדותי ונעוריי. אתה עדיין מלווה אותי ולא הייתי יכולה לעמוד בכל המכשולים והסערות של חיי בלעדיך.
“מה השתנה בלב שלך?” אתה מנסה להוציא ממני את התשובה הזו כבר זמן מה ואני לא מצליחה לענות לך, בדיוק כפי שאיני מצליחה לענות על כך לעצמי.
“אני לא יודעת עדיין, אבל השתנה” אני מנסה לפטור את עצמי מצלילה לתוך המים הסוערים והעמוקים שלי, מפחדת לטבוע בהם ולא סומכת על אף אחד שיזרוק לי את גלגל ההצלחה.
“ומה תעשי עכשיו שהוא השתנה?” אתה לא מוותר לי. אף פעם לא וויתרת לי וגם עכשיו במצבך הנוכחי אתה לא מתכוון לעשות כך.
“אני אפעל לפיו, אני לא אוותר ולא אתעלם מכל מה שהוא ידרוש ממני הפעם. למען האמת, יש דבר אחד שאני יודעת בוודאות, שהוא דורש ממני וזה להעניק אותו בפעם הבאה רק לזה שיגרום לו להרגיש במקום הראשון אצלו בלב.” אני עונה ומרגישה שוב את הדמעות של ההשלמה עם עתידי, הן מתגבשות ויוצרות מבנה במסלולן הקבוע במורדות הרי הלחיים לפני נסיגתן לעבר מצפה הסנטר, אחריו יפגשו את האדמה היבשה.
“את תמיד היית הגיבורה שלי ותמיד תישארי” אתה לוחש לי ונשמע חלש הפעם, כאילו אתה לוחש לי מהמרחקים ואני כבר יודעת שזה סימן שאתה שוב עומד לחזור לענן שלך. רגע לפני שאתה נעלם לי, אני מחווה עם ראשי לשלילה, כי אני לא מרגישה גיבורה כזו גדולה ושנינו יודעים למה לא.
למחרת בבוקר אני אומרת בקול “את הגיבורה שלי” לזו שמביטה בי במראה ואני מאמצת את שפתיי לשתף איתי פעולה הפעם ולא כדי לעשות זאת שוב, לאחרים.
“תחייכי מהלב, עמוק, אבל הפעם באמת, רק בשבילי” אני אומרת לה ואני לוקחת את היד שלי לכיוון הפה שלי.
“הנה ככה,” אני מדגימה לה, מותחת את השפתיים שלי לחיוך גדול ומורה במוחי לשרירי הפה להחזיק אותן ככה גם לאחר שאסיר את ידי משם.
“יופי” אני מעודדת אותה/אותי והפעם דמעות מסוג אחר נעות במסלולן של הדמעות הקודמות, אלו דמעות שמקורן בחיוך כנה.
“תמשיכי כך, תפרשי כנפיים חזקות ובטוחות ואת תראי שתגיעי כל כך גבוה שאולי אפילו תוכלי להגיע לענן שלו ולגעת בו קצת לפני שתנחתי חזרה אל קרקע בטוחה” אני לוחשת ואני מתחילה להישמע רחוקה.
“אני כאן, הגיבורה שלך הגיעה” אני צורחת במלוא גרוני לעבר העננים, מחפשת בטירוף אחר הענן שלך, אבל יש כל כך הרבה.
אני יורדת בחזרה, מאוכזבת קצת מהפגישה שלא התקיימה, אבל עדיין מרגישה אותך סביבי, כמו תמיד, עוטף אותי.
למחרת אני מנקה עם אצבעי את שאריות האודם מסביב לחיוך שלי וברור לי למה הפגישה הזו לא יכולה להתקיים עדיין, לא כשיש לי כל כך הרבה מה להשיג כאן עבור לבי, לא כשאני צריכה להמשיך להוכיח שאת/אני הגיבורה שלי.
