“באנו חושך לגרש” ריקי ממלמלת לעצמה תוך כדי שהיא עוברת חדר אחר חדר ומדליקה את האורות.
נשימתה כבדה והליכתה איטית מאד.
בכל חדר היא נעצרת, נושמת נשימה עמוקה דרך האף, לתוכה.
כאילו מנסה לשאוב את ריח החדר. מביטה בקירות הריקים וממשיכה לחדר הבא.
לחדר שקירותיו כחולים היא נכנסת בצעדים גדולים היישר אל החלון, בידיים רועדות וכואבות היא פותחת אותו. היא מניחה את כפות ידיה על אדן החלון המאובק ונשענת מעט.
עיניה מתכווצות מעט מאור השמש החזק שמאיר עליה. היא נרתעת לרגע וכמעט מועדת
ידיה נאחזות חזק יותר בחתיכת העץ של אדן החלון, היא נאנחת עמוקות ודמעות מתחילות לטפטף מעיניה, היא מוציאה את ראשה מחוץ לחלון ולוקחת נשימה עמוקה וארוכה כאילו היא שואפת לתוכה את כל האוויר שבחוץ.
“סורה חושך, הלאה שחור! ” צרחה חרישית יוצאת מפיה וידה עולה במהרה לכסות את פיה.
היא צועדת צעד אחד אחורה והבכי מציף אותה.
“אמא, הכל בסדר?” ידיים אוהבות מחבקות אותה מאחור.
“כן, כן” היא עונה כשהיא מנגבת את עיניה בכף ידה. “הזיכרונות הקטועים מהבית הזה, מהחצר שהייתם מתרוצצים בה בלי חששות עברו לי במהירות של סרט מול העיניים והתמונה של הילד שלי, שעזב אותנו הרבה יותר מידי מוקדם, מנמנם שם מתחת לעץ הגדול, הייתה כל כך חיה שכל מה שרציתי היה ללכת לחבק אותו עוד חיבוק אחד, חיבוק אחרון”.
“אל תבכי לא הפעם” הן שומעות מרחוק את שלמה ארצי שר, נעמי יודעת שזה הצלצול בטלפון של הבת שלה.
“הנכדה שלך כאן” נעמי לוחשת לאמה.
“מתי היא חזרה?” היא שואלת את ביתה.
“היא נחתה אמש, באה לביקור של שבועיים והחלטנו להפתיע אותך כאן”
“סבתוש” רוני נכנסת בקול צוהל לחדר מחבקת את האישה הקטנה שראשה מגיעה לה בדיוק לשקע הצוואר, היא מניחה את הראש שלה על הראש של סבתה.
היא אוחזת בפניה של רוני ומנשקת אותה על לחייה, “התגעגעתי אלייך מאד, את יודעת?” היא שואלת את רוני.
“במיוחד בשבילך הגעתי לביקור, לראות ולהיות אתך, אמא אמרה לי שתהיי אצלה כמה ימים ותטיילו בארץ, אז כיוונתי את התאריך לזמן הזה. מה שלומך? למה בכית?”
“הבית הזה, הזיכרונות ממנו מתוקים וכואבים כאחד, קצת מתרגשת, זה הכל”
“סבתהלה, את האישה הכי גיבורה שאני מכירה” אומרת לה רוני ומובילה אותה אל מחוץ לחדר.
היא אוחזת בידה של רוני כשנעמי חובקת את כתפיה, “אמא שלי היא האדם הכי גיבור והכי צנוע שאני מכירה.” נעמי אומרת כשהן נכנסות למטבח הישן והשומם.
“היה קשה להבחין בכוחות העל שלה, בלביאה שהיא הייתה עבור כל אחד מאיתנו.
בשקט, בצנעה, בעדינות, אבל בנחישות היא הייתה רואה את הבור אליו אנחנו מועדים עוד לפני שנפלנו לתוכו.”
רוני מנגבת עם היד את מושב הכיסא היחיד שנמצא במטבח ועוזרת לסבתה להתיישב עליו.
“אני זוכרת את הסיפור שלך אמא, על איך סבתא הבינה לפנייך שאת עם הפרעת אכילה וצריך לטפל בזה לפני שיהיה מאוחר מידי”
“לגמרי, פתאום הבנתי איזה תפקיד ענק שיחקה אמא בהצלה שלי מהתהום הזו שאפשר ליפול מתוכה ולא להצליח לטפס חזרה למעלה ” נעמי מהנהנת בראשה ומנשקת את ריקי על המצח.
“אמא שלי לימדה אותי להשתמש נכון בלב שלי, שגבורה זה להתגבר על פחדים ומכשולים על פי התחושות הפנימיות שלנו. גבורה זה להיות במקום הנכון ובזמן הנכון עבור מישהו אחר גם כשהוא עדיין לא בטוח שהוא זקוק לך, פשוט להיות נוכח, בשלווה ובאהבה.”
“סבתוש” רוני מוציאה בד אדום ועליו כרוך סרט ירוק בקבוק מהתיק שלה ומגישה לסבתה “הבאתי לך משהו קטן”
ריקי פותחת את המתנה ועיניה מתמלאות דמעות היא מחזיקה בידיה ציור שרוני הכינה לה ובתוכו היא שילבה תמונה של כל חמשת ילדיה שצולמה בעבר הרחוק, כשהילדים היו קטנים, תמונה שנעמי שומרת אצלה.
היא מלטפת באצבעה את כל הילדים,”אני כל הזמן מתגעגעת אליו” היא אומרת כשהאצבע שלה נשארת על החיוך של הילד הבכור שלה.
“סבתאלה,” רוני מחבקת אותה “ובכל זאת המשכת לגדל את כולם ולחיות בשמחה עם מה שהחיים נתנו לך, אין לך מושג כמה השראה את עבורי וכמה אומץ אני שואבת ממך“
בחוץ נשמע צפצוף, רוני מסתכלת מבעד לחלון “זה אבא” היא אומרת.
נעמי עוזרת לריקי לקום מהכיסא והן יוצאות לכיוון הרכב.
קצת חנוק לרוני בגרון כשהיא נועלת את דלת הבית שממחר כבר לא יהיה של סבתא וסבא שלה.
