אני מתעוררת ממשהו שרוטט לי ליד האוזן ואני מתחילה לחפש את מקור הרטט בחשיכה. הידיים שלי מגששות ומוצאות לבסוף טלפון נייד, שככל הנראה שייך לעידן.
אני מביטה במסך רק כדי לראות מה השעה, אבל מה שמעיר אותי באמת באותו רגע, זו ההודעה שתומר שלח הרגע לעידן. השעה שתיים לפנות בוקר ואני מניחה שהוא חושב שעידן כבר חזר הביתה מזמן.
“מקווה שאתה תמשיך לגבות אותי, אם יתברר שהיא שייכת לכחולים”. אני לא צריכה יותר מזה כדי להבין הכל.
המבט שלי עובר מהמסך המואר לפניו של עידן שישן שנת ישרים לידי. עבר הרבה זמן מאז שגבר ישן במיטה שלי, יותר מדי זמן ואני מחייכת לעצמי בהסתייגות.
אני מניחה את הטלפון על השידה לידי ומניחה את הראש שלי חזרה על הכרית החמימה.
עוברת לפחות עוד שעה נוספת עד שאני מצליחה להירדם מרוב כל המחשבות שממלאות את ראשי. אני יודעת שאין לי באמת הוכחה ביד והעובדה שהטלפון הנייד שלו במיטה שלי, לא הופכת את הראיה הזו לקבילה בבית המשפט, במיוחד באופן שזה יוצג לשופט.
הודאה ברורה וחלקה היא הדרך היחידה להוריד את התיק מהגב של עידן ולטפל בפושע האמיתי – תומר.
עם שחר, ידיים רכות אבל חזקות מושכות את כל גופי במהירות, מהמותניים לעבר גוף חם ומוצק ואני מחייכת לעצמי ברגע שאני מרגישה שיש עוד איבר שהתעורר.
“זה לא קורה לי בדרך כלל” הוא לוחש לי באוזן ואני מתענגת על קולו ועל האויר החם שמלטף את אוזני.
“מה לא קורה לך? זקפת בוקר? כי יש טיפול גם לזה בימנו” אני מחייכת והוא בתגובה מדגדג אותי. אני מנסה להתחמק מאצבעותיו, אבל אין לי סיכוי ואני נותרת עם הצחוק המתגלגל שלי שכבר שכחתי מקיומו בשנה האחרונה.
“אל תתחכמי, הגוון של הישבן שלך עוד לא מספיק אדום בעיניי. התכוונתי שלא קורה לי הרבה שאני נרדם במיטה של אשה שזיינתי” הוא שוב משתמש בטון הדיבור הזה שמעיר הפעם את האיבר שלי עבורו.
“כנראה שאני באמת מיוחדת” אני אומרת בקול מתפנק וילדותי משהו.
“כנראה” הוא מתקרב לצוואר שלי ומתחיל לנשק אותו. הנשיקה הופכת מהר מאד למציצה בקטע מסוים. אני יודעת מה הוא עושה. הוא מנסה לסמן אותי לאחרים ומי כמוני יודעת בתור מי שעשתה זאת לאחרים, לנשלטים שלי.
אני מחייכת לעצמי, תוהה איך בעולם הזה שניים מאותו סוג התחברו באופן כמעט לא הגיוני. הכי מצחיק זה שלולא התפקיד ששיחקתי בשביל הבולשת, לא היינו זוכים למשחק הזה שהתקדם מהר מדי מלכתחילה.
“כשתסיים אני אסמן אותך גם” אני מרגישה שדבריי מפתיעים אותו והוא מיד מפסיק וצוחק בקול.
“ידעתי מההתחלה שאת לא “סאב טייפ” מצחיקה אחת ולכן אני לא באמת פעלתי לפי הכללים כפי ששמת לב. לא הייתי בחיים נוגע בך בלי להכיר אותך ואת הצרכים שלך כמו שצריך וכמובן גורם לך להתמסר אליי עד הסוף, אבל את הרי יודעת את כל הדברים האלה כבר.
אני לא מספרת לו על ההודעה של תומר ואנחנו מעניקים אחד לשני עוד שתי הזדמנויות לגמור חזק ולהתחיל את היום הזה באנרגיות. פעם אני לוקחת את השליטה ופעם הוא ובאופן מפתיע זה מחרמן את שנינו באותה מידה ואני מתחילה לחבב את הגבר השחצן והחצוף הזה.
שלוש שעות מאוחר יותר אני ורמי השותף שלי, שקראתי לו להגיע עם כמה פריטים שאסף בדרך עומדים ליד אותו גשר מפורסם והפעם תלוי בין שמיים לארץ תומר אחד ערום מאד ומפוחד מאד.
רמי לא היה מוכן להיות שותף במהלך הקשירות והשאיר לי את מה שאני יודעת לעשות גם בעיניים עצומות אם צריך. אני מביטה בו רועד מקור ומאד מרוצה מהתוצאה.
“אז תומר, בא לך קצת לשיר לי היום?” אני קורצת לרמי שנראה קצת מבוהל מיכולות שהוא לא ידע עד עכשיו שיש לי.
“אני לא יודע על מה את מדברת. את משוגעת ואני אדאג שלא רק יפטרו אותך, אלא גם יאשפזו אותך במוסד סגור עד סוף ימייך” תומר אומר ולא מפסיק להביט למטה לעבר הנחל הקר שזורם מתחת לגשר.
“אל תטרח. ד”ר רוזן, הפסיכיאטר המחוזי, כבר זרק אותי מכל המוסדות באזור והעביר תמונה שלי לכל שאר המחוזות. אני שרופה. המשטרה זה הגוף היחיד שמוכן להתעסק איתי. אני מניחה שאתה מבין למה. אני מחייכת ומזיזה את החבל כך שהוא מתנדנד יותר מהר. אני יודעת שבשלב הזה הדם זורם לו לראש והוא תיכף יתחיל להרגיש בסחרחורת ובחילה ויתחנן מהר מאד לרדת בכל מחיר.
“רמי, המסמכים והעט מוכנים?” אני מוודאת שהכל מוכן בשביל לחתום על הודאה שכוללת הבטחה שלא איימו עליו או התעללו בו כדי להוציא את ההודאה הזו.
שעתיים מאוחר יותר אני מגיעה למחלקה שלי ומתקבלת במחיאות כפיים. התיק נסגר מבחינתי ואני מרוצה.
“אחלה סימן יש לך שם” מעירה לי רותי המפקדת שלי.
“הכל למען העבודה” אני מסתובבת ומחייכת ובדיוק אז נכנסת הודעה לנייד שלי.
“ילדונת, אני מחכה לך במקום שקבענו. את תביאי את האזיקים שלך ואני אביא את החבלים.”
כיאה לחג שמתחיל היום, נס גדול היה פה…… הסוף.
