המטייל הוותיק והמנוסה, הגיע לגבולה של ממלכת השלג הקרה והיפה. ממש על הגבול, ראה מחזה מוזר: אבנים זהובות וזוהרות היו פזורות על הגבול ולצידן, אבנים שחורות ומבריקות. היה זה מראה יוצא דופן בארץ הזו, משהו שלא ראה מעולם. הוא פנה אל המדריך המקומי שליווה אותו. והוא, בפניו חרושות הקמטים ובעיניים עצובות, סיפר לו את הסיפור הבא:
מלדריה היפה והאצילית, הולבשה בשמלות היפות ביותר שנמצאו בממלכה. שכבה על שכב,ה עטו על עור הזהב שלה, את גלימת הכותנה המצרית המשובחת, שנצמדה אל עורה ברכות, מעליה, גלימת משי זהוב, ששיוותה לה מראה של פסל יפהפה. ומעליה שכבות של בדים שקופים ורכים שהפכו אותה באחת ליצור שמימי, לשמש זוהרת ומפיצת אור. על ראשה הניחו את כתר הלוטוס העדין, שהוכן ע”י צורפי הממלכה המוכשרים ביותר, במיוחד למאורע המשמח. נעלי הזהב, מעוטרות אבני החן, עטפו את כפות רגליה העדינות. על אצבעותיה הושחלו טבעות זהב דקיקות, ועל פרקי ידיה צמידים משובצים אבני ענבר זוהרות.
מחלונה בקומה העליונה של הארמון, ראתה את השיירה מתקרבת. המרכבה, בה ישב הנסיך אדריאן, הנסיך מהממלכה הרחוקה, אשר אביה כרת עמה ברית של שלום ונישואים. מלדריה ואדריאן אהבו זה את זו מאוד. הם שודכו עוד בהיותם ילדים קטנים. המפגשים ביניהם התרחשו בשני מועדים בשנה: בשני ימי השיוויון, בימים בהם היום והלילה שווים באורכם, בתחילת האביב ובתחילת הסתיו, או כמו ששני הנסיכים אמרו תמיד: “כשהשלג נמס, מלדריה בזרועותיי, ממיסה את ליבי בשמש שהיא, וכשהקיץ הולך ונמוג, אדריאן בזרועותיי, כקרן שמש אחרונה, לפני השלג הלבן והקר.”
ליבה של מלדריה פעם בחוזקה לקראת המפגש עם אהובה, ולקראת טקס החתונה המפואר והאיחוד המבורך בין הממלכות. אדריאן ישב במרכבתו המקושטת, מביט אל חלון חדרה של מלדריה, אהובתו.
לקראת השיירה יצאו המלך והמלכה, הוריה של מלדריה, וכל שרי הממלכה. השמש הייתה ברום השמים, ורוח קלה הנעימה את האוויר. ציפורים יפות כנף צייצו מסביב, והממלכה כולה חגגה.
אדריאן, נרגש כולו, ירד מן המרכבה בלבוש המסורתי של ממלכתו: כובע פרווה אפור על ראשו, מגפיים כהים ומצוחצחים למשעי, מעיל קטן מעל מכנסיים בעלי כפתורי זהב, ועל כתפו האחת מונחת הייתה גלימת קטיפה בצבע בורדו עמוק. עיניו הירוקות זהרו כמו אבני החן על נעליה של מלדריה, וכל כולו אמר הוד והדר.
הטקס נחגג בנוכחות שתי המשפחות בלבד, כמן ריטואל סודי השמור לבני המשפחות הקרובים ביותר. כהני הדת משתי הממלכות, קשרו את ידיהם של מלדרה ואדריאן בחוטי זהב ושני, כאות וסמל לאיחודם המקודש ולאיחודן של שתי הממלכות.
הנסיכים הנשואים, הוצגו בפני כל הבאים למשתה החתונה והשימחה הייתה גדולה מאוד.
שבוע לאחר מכן, הועמסו ארגזי המסע של מלדריה על מרכבותיו של אדריאן והיא נפרדה בדמעות זהב מהוריה ומממלכתה. היא ידעה שתוכל לשוב אליהם רק בשני מועדים בשנה בהם היום והלילה שווים באורכם, ושכעת היא נסיכת ארץ השלג של אדריאן ולא נסיכת הזהב של הוריה.
המסע אל ארץ השלג ארך ימים רבים מאוד, בדרכם עברו מלדריה ואדריאן בארצות יפות ומעניינות, בהן ביקרו בנהרות תכולים, בהרים ירוקים ובחופי ים זוהרים. נפשה של מלדריה כמו ביקשה להאריך את המסע עוד ועוד. היא פחדה פחד רב מארץ השלג, מן הקור, ממרחבי האינסוף הלבנים, שתיאר באוזניה אדריאן באהבה רבה. היא ידעה שנפשו קשורה בנפשה לעד, עוד מאז היו ילדים, ועם זאת ידעה שאדריאן הוא המלך הבא של ארצו, שאהב בכל מאודו.
קבלת הפנים, שנערכה לנסיכים הנשואים הטריים, הייתה מפוארת מאוד. בכל מקום התנפנפו דגלים מעוטרים בדיוקנאותיהם. הארמון היה מקושט בפרחים, ומכל עבר חייכו לעומתם, כולם. מלדריה חייכה אל כולם בחיוכה הזהוב.
היא הייתה יפה כל כך עד שנתיני הממלכה לא יכולים היו, שלא להביט בה.
אדריאן הגאה בנסיכתו היפה, הציג אותה בכל הזדמנות והיא הייתה מאושרת. מסיבת החתונה השנייה שלהם בארץ השלג, הייתה שמחה לא פחות מהמסיבה בארץ הזהב. הוריו של אדריאן, המלך והמלכה, ארחו נסיכים ומלכים ממלכות שכנות, שבאו לחלוק שימחה וכבוד לנסיך של ארץ השלג ונסיכתו היפה.
בימים ובשבועות שלאחר בואה אל ממלכת השלג, נהנתה מלדריה מהנופים השונים כל כך מממלכתה. ליקטה עלי שלכת אדומים ורקמה מהם כיסויי למיטתם המלכותית. הימים שהחלו מתקצרים והשמש שהלכה והתקררה, הפכו את מלדריה לעצובה מיום ליום. עורה הזוהר והזהוב הפך לאט לאט לחיוור ושקוף כמעט.
אדריאן לא ידע איך לשמח את אהובתו. הוא הביא לה זוג דגי זהב בצנצנת עגולה, שישמחו את ליבה. היא חייכה לעומתו, כשפניה היפים מוארים באור הלהבות באח שבחדרה. היא ניסתה להמשיך ולצחוק, לשיר ולרקוד, כמו שידעה ואהבה, אך הקור שהחל להציף את הארמון, השמלות הכהות, שבהן הולבשה ואווירת החורף, השתלטו על תודעתה, על גופה ועל שימחת החיים שלה. הפחד הגדול מכולם, שמא השלג והקור יהפכו אותה לנסיכת קרח, חילחל לתודעתה והיא החלה להאמין שהיא הולכת ומתקררת, הולכת והופכת לנסיכת קרח לבנה.
כשפתיתי השלג הראשונים החלו לנשור מן השמים, יצאו כל באי הארמון אל החצרות ורקדו את ריקוד השלג. כולם שמחו על השלג שהגיע ומביא איתו חודשים של לובן, חודשים של משפחתיות בתוך חדרי הבתים, מחבק את כולם ועוטף בשמיכת שלג עבה.
בממלכת השלג, אהבו את השלג, היו להם מלאכות מיוחדות שיכלו לבצע רק בשלג, היו להם גידולי שלג, מאכלי שלג, ספורט שלג ועוד. זו הייתה תקופה יפה ונפלאה ליושביי ממלכת השלג. רק נסיכתם החדשה, מלדריה, שהגיעה מארץ הזהב, הפכה להיות מיום ליום בלתי נראית. היא שכבה במיטתה הרחבה, מוקפת במשרתותיה הנאמנות, מכוסה בשמיכת עלי השלכת שרקמה, רועדת כעלה אחרון.
היא ידעה שהיא הולכת ונעלמת. ידעה שרק קרן שמש חמה תחזיר את הזהב לפניה, לעורה, לנשמתה. ובארץ השלג לא הייתה קרן שמש בנמצא.
“אדריאן” לחשה לו יום אחד, “יש לי בקשה אחת ויחידה ממך”. “אהובתי, אעשה הכל למענך” ענה לה בשקט. מלדריה הביטה בו בעיניה הגדולות, שערה הזהוב מקיף את פניה הלבנות, כמעט שקופות, “בבקשה, החזר אותי לארץ הזהב”. ליבו של אדריאן התכווץ בחזהו. הוא ידע שלא יוכל להיענות לבקשתה של נסיכתו הדועכת. שהרי כולם יודעים, שניתן להגיע לממלכת הזהב ממלכת השלג, רק ביום השוויון, ומי שיעבור על איסור זה דינו לחיות בין שתי הארצות כל ימי חייו ולא להיות שייך לעולם.
אדריאן החליט להתייעץ עם הוריו ועם חכמי הממלכה. כולם ראו כיצד מלדריה היפה דועכת והופכת כמעט לשקופה. המלך, בפנים רציניות, חיבק את בנו ואמר: “אני מוכן שאבירים אמיצים יקחו את מלדריה עד לגבול ממלכתנו, ומשם, היא תצטרך להגיע בכוחות עצמה לממלכת הזהב. אני לא מוכן להקריב אותך, בני האהוב, המלך הבא שלנו”.
ליבו של אדריאן נשבר מצער, אך לא יכול היה להמרות את פיו של אביו, וכן לא יכול היה לחזות בדעיכתה של אהובתו מלדריה. הוא ציווה על האביר הנאמן לו ביותר, להכין את הסוס הטוב ביותר בממלכה, שייקח את מלדריה במסעה לארץ הזהב. מלדריה הולבשה שכבות של שמלות וגלימות חמות, שישמשו וישמרו אותה במסעה הארוך והמסוכן.
האביר יצא עם מלדריה לדרכה, כשאדריאן מלווה אותם מרחוק, רכוב על סוסו. בהגיעם לגבול הממלכה קד האביר לפני מלדריה וחזר לממלכת השלג. מלדריה השקופה כמעט, אזרה את כל כוחותיה והחלה לדהור לאיטה אל מעבר לגבול ממלכת השלג.
“מלדריה אהובתי, חכי לי” קרא לה אדריאן. מלדריה הסתובבה אליו מופתעת מאוד, “אסור לך להיות כאן, אהובי. אביך אסר עליך, ואתה יודע מה צפוי לנו”. אדריאן הוריד אותה מסוסה הטוב, חיבק אותה בזרועותיו ולחש לה: “בלעדייך כאן, ליבי יהפוך לאבן. אין לי חיים בלעדייך. אני מוכן לנדוד בין הארצות כל הימים ולא לשלוח אותך ממני.” דמעות שקופות זלגו מעיניה של מלדריה היפה. היא קרבה את ידיו אל ליבה. הלב פעם בפעימות חלשות מאוד ואיטיות. אדריאן חש כמה הוא קר. “אדריאן אהוב ליבי הניצחי, אני כבר הופכת לאבן, ליבי מאט פעילותו והופך לאבן זהובה ומאירה, לך, חזור אל ממלכתך, וזכור את אהבתנו הגדולה”. היא נישקה אותו נשיקה ארוכה ואחרונה והפכה לאבן למרגלותיו. אדריאן, שלא דמיין שכך תעלם אהובתו היפה בזרועותיו, התאבן וליבו הפך לאבן שחורה ומבריקה.
המדריך המקומי, מחה דמעות מפניו. והמטייל המנוסה חיבק אותו ואמר לו בחצי צחוק: “ידידי, זו רק אגדה”. המדריך הרים את עיניו ואמר לו: “כאן בארץ השלג זו אינה אגדה, זהו הסיפור שלנו. מאז מותו של הנסיך אדריאן ואהובתו מלדריה, הכל השתנה כאן ולא חזר להיות כבעבר.”
Photo by Marc Marchal on Unsplash
