אל תכבה אותי

5a3d69d03ba28.jpg

“בוקר טוב ילדים, אני מזכירה לכם שהיום יש לנו הרצאה של אבא של רועי בכיתה בנושא מכבי אש.” אני מביטה בפניהם של ילדי כיתה ב’ שתיים שהתחלתי לחנך שנה שעברה ואני רואה את ההתרגשות וההתלהבות מרוחות על פניהם.

אני מחייכת אליהם ובדיוק באותו רגע נכנסים לכיתה שני גברים שאת אחד מהם אני מזהה כעידו אביו של רועי. אני מנופפת לו לשלום ומחייכת אליו ורואה אותו מחייך ומנופף לרועי שנראה נרגש ביותר מהחוויה.

אני לא מכירה את הגבר השני שהגיע איתו, אבל אני מניחה שהוא גם שייך להרצאה, אחרת אין לו מה לחפש כאן בכיתה שלי. אני מחייכת אליו וזוכה לחיוך בחזרה מהזר הזה. אני מבחינה מיד בשתי גומות שמוסיפות לו חן שגם כך לא ממש חסר לו. מבנה גופו בנוי לתלפיות ואני רק יכולה לנחש מה מסתתר מתחת לבגדי כבאי האש שהוא לובש ברגע זה.

“המורה גלי, המורה גלי” מעיר אותי מחלומי בהקיץ ליאור שמושך בשמלה שלי לתשומת לב.

“כן ליאורי?” אני מתכופפת אליו ומבחינה בעמידה משולבת הרגליים שלו, שמעידה לי מיד למה הוא קם ממקומו ללא רשות.

“כן אתה יכול ללכת לשירותים” אני מלטפת את ראשו ומשחררת אותו לשחרר את הלחץ שלו.

“אוקיי ילדים בואו נתחיל בהרצאה של עידו ושל….” אני מסתכלת לעברו של הזר ומחכה שאו עידו או הוא בעצמו יתרמו לי את שמו של הזר סוף סוף.

“שון” הוא אומר בקול נמוך וממיס ואני תוהה מאיפה הוא הגיע עם השם הזה והגוף שמתלווה אליו.

“אז עידו ושון יציגו לנו היום את העבודה שלהם ככבאי אש ויהיה לכם זמן לשאלות וגם נצא אחר כך לכבאית שהם נהגו בה איתה לכאן, כדי שתוכלו לראות את כל הציוד שנדרש כדי לכבות שרפות” אני אומרת ומפנה את מקומי ממרכז הכיתה לעידו ושון.

במהלך חצי השעה הקרובה אני והילדים מרותקים להסברים של עידו ושל שון שמסתבר כעת שהם שותפים יחד על הכבאית הזו ועובדים יחד כבר חמש שנים.

למזלי, הילדים שאלו את רוב השאלות שהייתי שמחה לשאול בעצמי ובמיוחד את שון.

לא ראיתי טבעת על האצבע שלו, אבל זה לא אומר כלום במקצוע כמו שלו. כן למדתי שהוא לא נולד בארץ ואמו אנגלייה ומשם מקור השם הלועזי שלו. שיערו הכהה עומד בניגוד לעיניו הכחולות ואני מרגישה מרגע לרגע שאני מאבדת את הריכוז שלי.

בחוץ אני מלווה את הילדים האחרונים מהכיתה למגרש החניה של בית הספר כדי שנוכל להתרשם מהכבאית. רוב הכיתה ועידו כבר התקדמו ואני הולכת מאחור עם שני ילדים נוספים.

“ראית פעם זרנוק של כבאית מקרוב?” אני שומעת לפתע את קולו של שון מאחוריי ומבינה שהוא לא התקדם עם האחרים.

“מאיפה אתה הגעת?” אני שואלת.

“מהשירותים” הוא עונה לי.

“ולא” אני עונה לו על שאלתו הקודמת.

“ושל כבאי?” הוא שואל ואני מפנה את מבטי אליו ורואה את הקריצה המלווה למילותיו. אני מוודאת ששני הילדים לידי לא הבינו את הרמיזה המינית שלו ובמקום לענות לו על השאלה השובבה שלו אני עושה לו תנועה של נו, נו, נו עם האצבע ואז שמה את אצבעי על הפה שלי כדי שיבין שזו לא שיחה שנכון לנהל אותה בתוך כותלי בית הספר וליד הילדים הקטנים האלה.

הוא מצחקק ומתקדם הלאה לראש הטור במהירות. אני נותרת מחויכת ואם עד עכשיו חשבתי שאני לא מרוכזת, ברגע ששון תופס את הזרנוק של המים ומחייך לכיווני אני מרגישה שאצטרך שישפריצו קצת מים לפנים הבוערות שלי.

אני לא בחורה ביישנית בדרך כלל, אבל מזמן לא התחיל איתי גבר במציאות בצורה כל כך ישירה ועוד אחד שנראה כמו שון וההורמונים בגוף שלי מגיבים בהתאם. בפייסבוק מאחורי המסך  והמקלדת, כולם מאד בטוחים בעצמם, אבל כבר יצא לי לגלות שבמציאות יש פער גדול מאד ברגע שהם עומדים מולי.

הילדים נפרדים לשלום מעידו ומשון בחיבוקים והתלהבות שאני יודעת שתגבה מחיר מהריכוז שלהם בשיעור הבא שאנסה להעביר להם, אבל החיוכים שלהם שווים הכל.

בערב אני מכינה לעצמי סלט ירקות בריאות ליד סטייק העוף שמונח על המחבת המתחמם לו על הגז תוך כדי. אני מנגבת את ידיי במגבת המטבח, כשאני שומעת את הצלצול של הטלפון הנייד שלי עם השיר החדש  girl on fire של אלישה קיז, שהורדתי אחר הצהריים מאז המפגש ההוא עם שון.

המספר אינו מוכר לי, אבל אני מחליטה לענות למקרה שזה אחד ההורים של הילדים מהכיתה.

“הלו” אני אומרת וממתינה למענה בצד השני. שקט משתרר ואני תוהה אם אולי מישהו חייג אליי בטעות וכעת שעניתי הבין זאת. רגע לפני שאני מנתקת את השיחה אני שומעת את הקול שלו.

“גלי?” הוא אומר בקול הזה שמיד גורם לי לרצות לשבת ולהקשיב לו כל הלילה.

“שון?” אני שואלת רק כדי לוודא.

“אכן. אני מקווה שזה בסדר שהשתמשתי בקשרים שלי כדי להשיג את הטלפון שלך?” הוא שואל ואני מהנהנת עם הראש ומניפה עם היד שלי לאוויר בהתלהבות של מנצחת.

מתחילה שיחה נינוחה בינינו שהולכת ומתלהטת מרגע לרגע, עד הרגע שאני מתחילה לראות ערפל מסביבי . הצפצוף של גלאי העשן מוכיח לי שהשיחה שלנו היא לא הדבר היחיד שעלה באש.

“שיט, יש לי שריפה במטבח” אני צועקת לטלפון וזורקת אותו על הדלפק. אני רצה עם מגבת המטבח שלי לעבר המחבת ומתחילה להכניע את הלהבות שמתפרצות ממנו. אני שוכחת משון ומהכל ורק מתרכזת בכיבוי המדורה הקטנה שנוצרה לי על הכיריים.

עשר דקות מאוחר יותר אני שומעת דפיקות חזקות בדלת וכשאני פותחת אותה עומד שם שון עם המדים שלו וגרזן ביד.

אני מביטה ומתפקעת מצחוק, אבל ממבטו זו לא התגובה הנכונה שלי. מוקה הכלב שלי מתלהב סביב שון כמעט כמו שהילדים היו היום בבוקר וכפי שאני כרגע.

“אני מצטערת אני מניחה שכשצעקתי שיש לי שריפה במטבח ועוד לכבאי, הייתי צריכה לצפות לתגובה הזו. בוא תיכנס לקפה אם כבר טרחת” אני מושכת את הכבאי שון שנראה טיפה מאוכזב מכך שאין לו שריפה אמתית לכבות. מה שהוא לא יודע שהמראה שלו במדים האלה ככה מול הדלת שלי הדליק שריפה במקום אחר לגמרי.

אחרי הקפה מגיע היין ואחריו הישיבה הצמודה על הספה. כל רגע שחולף מכניס עוד להט לשיחה בינינו.

מהר מאד המדים שלו מתחלפים בגופיה הלבנה ותחתון הבוקסר השחור שלבש מתחת. אני הייתי בחלוק רחצה סגול כשהוא הגיע וכעת כבר נפתח לרווחה לעיניו של הכבאי הפרטי שלי.

אני מתיישבת עליו בפישוק תוך כדי סשן נשיקות שמבעיר לי את השפתיים ומגביר את הלהבה שבין רגליי. אני גונחת לתוך הנשיקות שלו ומרגישה את הזקפה שלו לוחצת על החוטיני שלי שספוג ברטיבות שיכולה לבדה לכבות שריפה בינונית.

אני מתרוממת ממנו לרגע ועוברת לחדר השינה שם אני שולפת קונדום מהמגירה של שידת הלילה. מזמן לא היה כאן גבר בבית, אני אומרת לעצמי בזמן שאני מביטה במראה, מרוצה מהסומק הטבעי שצובע את לחיי כרגע.

הוא יושב על הספה שלי ערום ואני מתרשמת מקעקוע הלהבות הענק המעטר את שריריו המפותחים בגבו ונמתח עד לזרועותיו החזקות.

אני מתקרבת אליו באיטיות מפתה ומושיטה לו את ידי עם הקונדום ביד במבט חצי ביישני. הוא מושך את ידי בכוח ומפיל אותי עליו. הוא מפשק את רגליי עליו ומיד פותח את האריזה ומלביש לעצמו את הקונדום.

“את חמה בפנים” הוא גונח לאוזן שלי ברגע שכולו בתוכי, אבל אני כבר שטה לי במקום אחר ומתמסרת לעונג שהולך ומתעצם עם כל רגע בין רגליי. הוא מושך אותי כל פעם יותר ויותר כך שלא יהיה רגע אחד בלי שארגיש את כולו בתוכי. אנחנו מתנשקים תוך כדי ואני מצליחה להוציא מדי פעם משפטים טיפשיים.

“אל תכבה אותי” אני אומרת לו אחרי שהוא אומר לי כמה אני לוהטת.

“אין לי שום כוונה לכבות, רק ארטיב אותך קצת” הוא אומר ואנחנו ממשיכים להשתעשע במשחקי מילים שקשורים לעולם המושגים שלו. זה נמשך כמה דקות עד שאני נכנעת ראשונה לעונג ומסיימת בגניחה רמה. הוא לא מאפשר לי לנוח עד שהוא משיג את השיא שלו מיד אחריי. שנינו מזיעים בשלב הזה כל כך שנראה שבאמת עסקנו כאן בכיבוי שרפה גדולה.

“אז מה את אומרת על הזרנוק שלי?” הוא שואל אותי רגע אחרי שאנחנו מתאוששים מהסיבוב השני שכבר מתקיים במיטה שלי.

“הוא מקבל ציון טוב מאד אצלי” אני מחייכת אליו

“רק טוב מאד? איך משיגים אצלך מצויין, המורה?” הוא שואל ונוגס בצוואר שלי.

“מנסים שוב ושוב ושוב עד שמצליחים” אני קורצת לו וככה מתחיל סיבוב שלישי לוהט לא פחות.

 


 

כותבת בכחול

הבלוג של: כותבת בכחול

כותבת בכחול כותבת את הפנטזיות ואת המציאות של תשוקות חייה מהרגע שפקחה את עיניה מחדש.

סיפורים נוספים של כותבת בכחול

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר