גשם – עשר שנים אחרי

5a576ee6af71a.jpg

הגשם ירד כל אותו יום, סוחף ובלתי מתפשר. השמיים היו גוש אפור וכבד, חמור סבר. היא זכרה איך פעם אהבה את מזג האוויר הזה. היום, עם עבודה שצריך להגיע אליה בבוקר אם יש או אין פקקים, עם ילדים קטנים שצריך להסיע לחוגים, עם קניות, סידורים והתרוצצויות, הגשם היה אויב שלה, הרוחות נשבו במיוחד כדי להקשות עליה, והלבד הזה כל הזמן…

פעם, היא זכרה, הבומים הכבדים של הרעמים וצליפות הברקים גרמו לה להרגיש מלאת עוצמה. יללות הרוח גרמו לה לחוש סקסית. כמה זמן עבר מאז שהרגישה סקסית לאחרונה? הגירושין הותירו אותה מותשת ואפורה, וגם לפניהם היה רע, רע מאד. שנים של להיות בלתי נראית נתנו בה את אותותיהן, עד שיום אחד אזרה אומץ, קמה ועזבה, לפני שהחיים שלה יגמרו. נמאס לה לראות אותם נוזלים בין האצבעות שלה כמו טיפות של גשם.

אבל היום, דווקא, היא יכלה להנות רגע מהגשם שהיה באמצע התקף זעם בחוץ, כמו בן החמש שלה, שבילה את הלילה עם אחותו אצל אביהם. ישובה על כרית בתוך החלון הצרפתי, בבית שבעלה לשעבר היה נחמד מספיק להשאיר לה, היא ערסלה בידיה כוס קפה חם והתבוננה בטיפות שניתכו על גג הזכוכית של החלון, ופתאום היא נזכרה – ככה רואים גשם! גג שקוף, או שמשה קדמית של מכונית, פנס מעל וגשם שוטף. היא הניחה את הקפה, נשכבה לאחור כך שהביטה למעלה אל מול המטר, ונדמה היה לה כאילו הטיפות נופלות ישר על פניה. היא מצמצה ללא הפסק וצחקה, ועם הזיכרון הזה חזר אליה אביתר. אהההה, אביתר!

היא לא ידעה להגיד מתי זה נגמר באמת. אחרי הלילה ההוא בגשם היו לילות אחרים, סוערים ורטובים, למרות שחלקם היו דווקא בקיץ, אבל איכשהו, זה מעולם לא הפך למשהו שהיה יותר מאשר עונג משותף. היא רצתה, הו, כמה היא רצתה. בזמן שחלף בין פגישה לפגישה היתה מאפירה וכבה, וההורים שלה היו מסתכלים עליה במבט מודאג. הרווחים בין הפגישות הלכו וגדלו, ואז הן נפסקו. בסוף היא הפסיקה גם להתקשר לשאול מה נשמע.

כשפגשה את אודי במשרד התפשטה בה הקלה מסויימת. הוא היה נאה, חכם, חמוד, מצחיק, מתחשב ומאהב לא רע בכלל, אבל לא היו שם ברקים ורעמים. היא אמרה לעצמה שכך זה צריך להיות. כולם אמרו לה שכך זה צריך להיות, והיא כמעט האמינה, אז הם התחתנו ועשו שני ילדים לפני שהיא הבינה שהיא שוב כבתה. היא ניסתה כל דבר שיכול היה לעלות בדעתה בכדי להצית את האש, ואפילו הציעה לו לצאת יום אחד לראות גשם, אבל הוא אמר שקר בחוץ ויש משחק כדורסל, והיא ויתרה.

היא חזרה ללגום מהקפה ולהתבונן בברקים שהאירו את השמיים. הודעה במסנג’ר הקפיצה אותה מתוך ההרהורים והיא לקחה את הטלפון כדי לענות לחברה ששלחה אותה, ואחר כך, כאילו הרעיון נבט בה פתאום, חיפשה בפייסבוק “אביתר הלוי”.

טוב שלא קוראים לו משה כהן, היא חשבה, כשתוצאות החיפוש הניבו שלושה אנשים, ומהתמונה כבר אפשר היה להבין מי הוא זה שחיפשה. היא נכנסה לפרופיל שלו, אבל הוא היה סגור לחברים בלבד, וכל מה שיכלה לראות היתה תמונה שלו עם ילדה קטנה. הטירוף שבחוץ נכנס לתוכה, כנראה, כי באצבע רועדת היא לחצה על בקשת חברות ומיד התחרטה, אבל המעשה נעשה כבר, ולפני שהצליחה לחשוב האם לבטל את הבקשה או אפילו להניח את הטלפון היא ראתה שהבקשה התקבלה. היא נכנסה שוב לפרופיל שלו וראתה שהוא נשוי, והילדה הקטנה היא בתו. הוא נראה מאושר, והיא שמחה באמת בשבילו, למרות שהיו ימים שבהם חשבה שהיא זו שתעמוד לצידו, חובקת ילד משותף. הודעה נוספת הפריעה לה לקרוא את הדברים הספורים שכתב, והיא עמדה להגיד לחברה שתדבר איתה אחר כך, אבל אז ראתה שההודעה היתה ממנו, מאביתר.

“ראית את הגשם הזה???”

היא הביטה בהודעה, ממצמצת כאילו מיליון טיפות מים נופלות לעיניה, ולא ידעה מה לעשות. עשר שנים! עשר פאקינג שנים! והוא מדבר כאילו נפגשו אתמול. איך עונים על דבר כזה?

הודעה נוספת הגיעה ממנו: “כמו כן היי!! שנים!! מה קורה?”

באצבע רועדת היא הקלידה: “היי. כן, שנים. מה שלומך?”

“אני בסדר. במשרד (סמיילי עצוב). אז למה חשבת עליי פתאום? הגשם?”

“האמת שכן.”

“(סמיילי שמח) אני זוכר. גם אני חשבתי עליך. והאמת, זו לא היתה הפעם הראשונה.”

“באמת?”

“באמת.”

“אז למה לא דיברת איתי?”

“לא יודע. לא ידעתי איך תגיבי. חשבתי שאת כועסת. אני יודע שלא הייתי בסדר.”

“היו ימים שכעסתי, והיו ימים שהייתי עצובה, אבל זה באמת היה לפני המון שנים. שנינו אנשים אחרים עכשיו. יש לך ילדה, ראיתי.”

“כן, אודליה. חיים של אבא שלה. ולך הספקתי לראות שיש כבר שניים. פשששש… זריזה! אתם מתכננים עוד?”

“לא. התגרשנו לפני ארבעה חודשים.”

“אה, סורי, לא התכוונתי לפתוח פצע.”

“זה בסדר. זאת היתה הבחירה שלי. זה לא קל, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות.”

“אני מבין. והילדים?”

וככה הם המשיכו לדבר על הילדים והעבודה והחיים ולאן הם לקחו אותם בעשר השנים האחרונות, והוא סיפר לה איך הוא נשאר במשרד עד מאוחר כל יום, אם צריך ואם לא צריך, כי לא בא לו כבר לבוא הביתה, ואולי הוא לא היה חוזר לשם בכלל אם לא היתה אודליה, חיים של אבא שלה, כי האש מזמן כבתה, והוא חושב שהיא בכלל כבר לא אוהבת אותו, אשתו, אם אי פעם אהבה, והיא סיפרה לו איך כולם היו בהלם כששמעו שהיא מתגרשת מאודי, כי הם אף פעם לא רבו, והוא היה כזה בעל מדהים, אבל היא הרגישה שהיא מתה קצת מבפנים עם כל יום שעובר, והגשם השתולל בחוץ ופתאום היה חצות, והוא אמר שהוא חייב לעוף הביתה ושידברו כבר מחר.

בשבע וחצי, בדרך לעבודה בגשם שוטף, הגיעה ההודעה ממנו, והפקקים לא היו כל כך נוראים כבר. אביתר אמר שהוריד את אודליה בגן והוא בדרך למשרד, ואם אכפת לה שידברו בטלפון, כי נהיגה והקלדה, ועוד במבול, היו קצת יותר מדי, והוא לא רצה להפסיק לדבר איתה.

צלצול הטלפון ורעם מחריש אזניים נשמעו יחד, והיא ענתה לו מתגלגלת מצחוק, וצליל הצחוק שלה הפליא אותה. היא לא זכרה מתי צחקה לאחרונה. הם דיברו כל הדרך לעבודה, ואז התכתבו כל היום, אבל בערב הוא יצא מוקדם לאיזה אירוע, והם נפרדו. היא הרגישה כאילו מישהו כיבה מתחתיה את הלהבה שזה עתה נדלקה, ושהיא לא ידעה, או לא רצתה לדעת, מה המשמעות שלה. היא רק ידעה שבפעם הראשונה מזה זמן רב היא לא היתה אפורה, והחיוך בא לה בקלות.

בערב, אחרי שהשכיבה לישון את הילדים, הגיעה הבייביסיטר, והיא יצאה לחגוג יום הולדת לחברה מהפייסבוק. היא הכירה חלק מהאנשים והבטיחה שתגיע. הגיע הזמן, ככה היא חשבה לעצמה, שתתחיל לצאת קצת מהבית ולראות אנשים. היא הפתיעה את עצמה כשלבשה שמלה רכה ומגפיים עם עקבים גבוהים שהגיעו עד מעל לברכיה. היא לגמרי תכננה ללבוש ג’ינס ואיזה סוודר, אבל האש שכבר בערה בתוכה יחד עם הגשם גרמו לה להרגיש אחרת. היא התאפרה בנגיעות קלות והשאירה את שיערה ליפול על כתפיה.

כשהחנתה את המכונית ליד המסעדה בתל אביב הסופה כבר השתוללה במלוא עוצמתה. המטריה שפתחה התהפכה ונתלשה מידה, נעלמת תוך שניות במורד הרחוב. היא ויתרה עליה, הידקה לראשה את הכובע של המעיל ורצה, מתחרטת קצת על הבחירה בעקבים גבוהים. בתוך המסעדה היה חם, והיא נחלצה מן המעיל מיד כשנכנסה. היא איתרה בזריזות את השולחן שלהם ופילסה את דרכה אליו, מנערת את קצוות שיערה הרטובים מהגשם. החבר’ה שמחו לראות אותה, וכלת יום ההולדת קמה לחבק אותה. היא הזמינה לעצמה כוס שרדונה וישבה לפטפט עם האורחים האחרים, שאת חלקם הכירה רק מעל דפי הפייסבוק. זה דווקא היה נחמד, וזה גם עזר לה לא לחשוב כל הזמן על אביתר, אבל ככל שנקפו הדקות סבלנותה הלכה והתקצרה. המוזיקה נראתה לה פתאום רועשת מדי, האוויר סמיך מדי. היא רצתה אוויר קר על פניה, וגשם.

היא נפרדה מכלת יום ההולדת, התעטפה במעיל הגדול ויצאה לחרף נפשה בסופה. כשהגיעה למכונית היתה כבר חצי רטובה, קפואה ומחוייכת מאוזן לאוזן. לחייה היו סמוקות והיא התנשמה במהירות, אדים מתאבכים מפיה בקור העז. היא נכנסה במהירות למכונית והדליקה חימום. לרגע היא רק ישבה שם, בחושך, מתבוננת בסופה שמשתוללת מסביבה, ואז כתבה לבייביסיטר שתגיע עוד מעט. היא לא הספיקה לשלוח את ההודעה כשהגיעה הודעה מאביתר.

“מה עושה?”

הלב שלה רקד ריקוד קטן והאצבעות שלה טסו למקלדת. “בדיוק יוצאת ממסיבת יומולדת לחברה. מה קורה?”

“האירוע הסתיים. אני חושש שאני שיכור קצת. בכל מקרה, חניתי בנמל, וחבר מסיע אותי לשם. בא לך לבוא לפגוש אותי?”

הלב שלה כבר נתן קטע רומבה סוער, ולאצבעות שלה היו חיים משלהן. “בכיף. תגיד לי איפה.”

כשהגיעה לנמל היו מעט מאד מכוניות במגרש החניה. אחרי הכל, זה היה אמצע השבוע, ובסופה כזו, מי יוצא? המכונית שלו חנתה בפינה נידחת לגמרי של מגרש החניה, מאחורי מבנה שלא היה לה מושג למה שימש. אחר הצהריים, כשחנה שם, כנראה המגרש היה מלא. היא החנתה את המכונית שלה צמוד לשלו, וראתה איך הוא מזנק במבול ונכנס לשבת לידה. היא הרגישה כמו מישהי אחרת בכלל, תחושה שאי אפשר היה להצדיק בכוס אחת של שרדונה. המבול התחזק, ואי אפשר היה לראות ממטר, מה שהפך את המכונית שלה ליקום מבודד וחמים בתוך הסופה. אביתר ניער את ראשו וצחק. עשר שנים עברו, אבל הוא נראה אביתר. טיפה אפרפר ליד הרקות, אולי. קמטים קטנים ליד העיניים, אולי, אבל אביתר.

היא הסתובבה אליו במושב הלא נוח כדי לחבק אותו, וכשהתרחקה טיפה והרימה את ראשה להסתכל בפניו הוא לא חשב פעמיים ונישק אותה. השפתיים שלהם נפגשו, ואז הלשונות, והאש המוכרת לשניהם יצאה לרקוד מחול משוגע, והוא טרף אותה, והיא טרפה אותו בחזרה ונשכה את שפתו התחתונה. הוא שילב את אצבעותיו בשיערה, התנתק ממנה לרגע והחזיק בה כך, רק מביט בה, בוער מרעב וגעגועים, ואז צלל שוב אל שפתיה כאילו הלך במדבר מאה שנים והיא היתה מעיין מים חיים. הוא היסס רק שניה לפני שידו נשלחה לחפון את שדיה, קודם אחד ואז השני, והוא נאנח בהתפעלות כשגילה שלא לבשה חזיה, ודרך בד השמלה הרך אפשר היה להרגיש את פטמותיה הזקורות. גם היא שלחה אצבעות לסייר מתחת לחולצתו ומצאה שם את עורו הרך, שורטת אותו קלות, לא להשאיר סימנים. כמו היתה מישהי אחרת, נועזת, בטוחה בעצמה, היא שלחה יד למטה, אל מכנסיו, למצוא שם את איברו הנוקשה, שכאילו ביקש להשתחרר ולפרוץ מכלאו. היא התחילה לפתוח את החגורה, אבל התנוחה הלא נוחה הקשתה עליה, והוא נחלץ לעזרתה, פתח את החגורה והרוכסן והוריד קצת את המכנסיים והתחתונים. הוא הסתכל עליה במבט הרעב הזה, שמעולם לא יכלה לעמוד בו, ואמר לה: “בואי, תעלי עליי.”

היא חזרה לרגע לשבת במושב שלה ונחלצה מהתחתונים, ואז העבירה רגל אחת מעליו והתיישבה ישר על המוט המלובן שלו. עשר שנים נמחקו באחת כשאחזה אותה התחושה הכה מוכרת שככה בדיוק זה אמור להיות. ככה, ולא אחרת. היא לא עצמה את עיניה, כמו שהיתה עושה עם אודי, אלא הביטה ישר לתוך עיניו, נותנת לעצמה לטבוע ברעב שלו בעוד היא מתרוממת קצת ומשפדת את עצמה עליו שוב ושוב. האוויר במכונית התחמם, ואביתר פשט את חולצתו, ואז הסיר מעליה את השמלה. היא לא הפסיקה לנוע לרגע, מתענגת על כל שניה שהזין שלו מילא אותה בדיוק כמו שאהבה. השדיים שלה היו בדיוק בגובה פיו, כשישבה עליו כך, והוא ליקק את הפטמות שלה, אחת אחת, חופן בידיו את שני השדיים. ‘כל כך הרבה זמן…’ היא חשבה לעצמה, ‘כל כך הרבה זמן שאף אחד לא עשה את זה…’ היא הרימה את פניו אליה ונישקה אותו בלהט, ואז הניחה לו לחזור לשחק בצעצועים שהיו תמיד אהובים עליו כל כך. הגשם בחוץ התגבר עוד, אם זה היה אפשרי בכלל, והיא חשבה שיכול להיות שיורד ברד לפי הרעש, ועם כל פיצוץ של רעם, שהלך והתקרב אליהם, היא הרגישה שגם היא מתפוצצת, והחום שנבע מתוכה הספיק כדי לחמם את כל המכונית. היא זרקה את ראשה אחורה, אבל הוא אמר: “לא. תני לי לראות.” והיא אחזה בפניו והביטה עמוק בעיניו כשגמרה, ויכלה לראות איך המבט שלה משתקף בעיניו, וגם הוא גמר.

היא רצתה לקום. אודי תמיד היה מתעקש להתנקות מיד, אבל אביתר אמר: “חכי. לאן את בורחת?” והיא נשארה לשבת עליו והניחה את ראשה על כתפו, מתנשמת. הוא העביר אצבעות קלילות על גבה, כאילו לומד מחדש את הטקסטורה העדינה של עורה, ששכח במשך השנים. כשהקרירות חזרה למכונית והיא הצטמררה הוא הלביש אותה בחזרה בשמלה שלה וחיבק אותה אליו. זה היה מוזר ונפלא. זה לא היה משהו שהוא עשה בעבר, והיא הבינה שעשר השנים שחלפו שינו אותו, ביגרו אותו. היא היתה סקרנית להכיר את האדם שהוא הפך להיות. היא רק לא ידעה אם הוא מתכנן להישאר.

ואז הוא אמר: “עשר שנים. איזה אידיוט אני!”

והיא ידעה.

 ***

לפני יותר משני עשורים כתבתי את “גשם”, והוא התפרסם בספר שלי “לב בסוף היום”. פתאום, עם הסופות, התחשק לי לכתוב את ההמשך שלו, עשר שנים אחרי.
הנה הקישור לסיפור המקורי: גשם

לרכישת הספר דברו איתי.

גל בלילה

גל בלילה, הבלוג של: גל ברקן

אם אתם מתחת לגיל 18, או פולניות מבוגרות, זה לא המקום בשבילכם! הפעם הראשונה שכתבתי אירוטיקה, עוד לפני ימי "חמישים גוונים", היתה ברומן הראשון שלי, "הסוד הקטן של יערה כוכבי". זה קרה לגמרי בטעות. מאז, זה קורה לגמרי בכוונה. סיפורונים קטנים על אהבה של גבר ואישה, כי בזה אני מבינה, שניגרים גם לחדר המיטות, ולא מתביישים לדבר על עונג.אבל מה אני חופרת? תהנו!

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר