“את יודעת מה אני חושב על זה” הוא קובע ואני כבר מבינה מה הוא מנסה לרמוז לי ולא בפעם הראשונה.
“אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה, מזמן החלטנו שכל אחד יחיה את החיים שלו איך שהוא רוצה” אני עונה לו עם קצת יותר כעס ממה שהתכוונתי.
אם הייתי כל כך חשובה לו הוא לא היה טורח לסיים את הקשר הרומנטי בינינו ולהחזיר את היחסים למצב ידידות בלבד.
“בסדר תעשי מה שאת רוצה ואל תרוצי לבכות לי כשגם הוא יתגלה לך כמו המניאק הקודם שלך” הוא עונה ואני מנסה לנשום עד ארבע לפחות הפעם לפני שאני עונה לו.
“שנדבר על האקסית האחרונה שלך שפלרטטה מול העיניים שלך והצמיחה לך קרניים בכל בר בתל אביב בחודשיים שהייתם יחד?” אני פולטת ומבינה שככל הנראה נשמתי הפעם אפילו לא עד שלוש. אני כועסת על עצמי, עליו שגרר אותי כל כך נמוך כדי להכאיב לו ועל הבחורה הזו שהותירה אותו שבור כך.
“ליעד?” אני שואלת ורק אז קולטת שהוא ניתק לי את הטלפון באמצע השיחה.אני לא יכולה לכעוס עליו האמת, אני יכולה להבין אותו. הגזמתי.
בלי לחשוב יותר מדי ועם הודעה קצרה על איחור לפגישה, אני נכנסת לרכב ונוסעת לדירתו של ליעד כדי להתנצל. אני מכירה אותו טוב מדי ויודעת שהוא בטח יושב עכשיו בחדר שלו ומזעיף פנים.
אני עוצרת בפיצוציה הקרובה וקונה לו חפיסת סיגריות מהסוג שהוא אוהב כפיצוי וופל פסק זמן כבדיחה על פסק הזמן שעשינו לעצמנו בחצי השנה האחרונה.
“מי זה?” הוא שואל ואני לא עונה לו בכוונה, בודקת מה יעשה ללא מענה ודופקת שוב ושוב עד שהוא פותח את הדלת.
“תרמתי כבר” הוא עונה קודם ורק אז מבחין בי. אני יודעת שהשקעתי במראה שלי לדייט שלי הערב קצת יותר מבדרך כלל, אבל מהמבט על פניו הייתי חושבת שהוא מעולם לא ראה אותי מאופרת ככה ולבושה בשמלה הזו שהוא אמור להכיר מספיק טוב.
“מה?” אני שואלת אותו כשהוא לא מוציא הגה במשך כמה שניות ולא זז מהדלת כדי לתת לי להיכנס.
“את הולכת אליו עכשיו?” הוא שואל ואני משיבה בחיוב עם ראשי, בולעת רוק כשאני מבחינה בחולצה שלו, זו שקניתי לו ליום ההולדת האחרונה שלו. כבר לא היינו יחד, אבל את החולצה הזמנתי ב”אי ביי” זמן רב לפני שנפרדנו וככל הנראה שהיא אהובה עליו אם הוא עדיין לובש אותה.
“כן, אבל עברתי דרכך כדי להתנצל והבאתי שוחד” אני מרימה את השקית ומראה לו את תכולתה.
“כיף לי” הוא אומר לי ואני עוברת אותו ונכנסת לדירה שלו. אני מתרשמת לטובה ממצבה יחסית לפעם הקודמת שהייתי כאן.
אני מסתובבת אליו ומבחינה כי עיניו סורקות את גופי באופן שכבר שכחתי שהן יודעות ואני מגלה שהתחושות שהן מעוררות בי, לא שככו עם הזמן שעבר והגברים שטעמתי כדי להעביר את הטעם המר של החלטתו מהפה ומהחיים שלי.
הוא מתקרב אליי בצעדים איטיים, אך נחושים ואני נשארת נטועה במקומי, מקווה לא מקווה לתוצאה האפשרית של כל מה שיקרה כאן או לא יקרה כאן בדקות הקרובות בינינו.
“מתי בפעם האחרונה נגעו בך ככה?” הוא מעביר את גב כף היד שלו על הלחי שלי ואני מתמסרת אל ידו כאילו היא מעולם לא עזבה אותה. כמה קל לשחזר את התחושות שהראש ניסה למחוק מהדיסק שלו, אבל הגוף ובעיקר הלב זוכרים היטב.
“רז?” ליעד קורא לי ואני פוקחת את עיני, מבינה כמה שקעתי עמוק לפנטזיה שנקראת ליעד ואני.
“כן ליעד?” אני עונה לו
“כמה זמן עבר מאז שנגעו בך כאן?” הוא מעביר את כף ידו לעבר המחשוף העמוק של השמלה שלי ומלטף את שתי הגבעות שנוצרו שם בזכות חזיית הפושאפ שלי.אנחה קטנה יוצאת מפי ואני מוצאת את עצמי ללא שום אפשרות או רצון לענות לו על השאלות שלו.
“וכאן?” הוא ממשיך עוד ועוד את החקירה שלו לאורך נקודות אסטרטגיות בגופי עד שהוא פוגש את החלק התחתון של השמלה שלי. אני לא מאמינה שאני אמורה להיות בדרכי לדייט ראשון ובמקום זה אני עומדת בסלון שלו ובמקום בו הכל נגמר לפני חצי שנה ומתחיל מחדש.
“ליעד” אני לוחשת את שמו בתחינה שלא ברור לאף אחד מאתנו אם מטרתה להמשיך את מה שהוא התחיל כאן או לסיים אותה.
“רק תגידי לי לא ואני אפסיק” הוא לוחש לי קרוב לאוזן, בעוד ידיו עסוקות, אחת בתפיסת השד שלי והשני בהסרת התחתונים שלי.
“אני לא יכולתי מעולם להגיד לך לא, אתה יודע את זה. תמיד ידעת את זה” אני לוחשת לו לאוזנו בצרידות בזמן שהוא מפשיט אותי מהשמלה שלי.
אנחה קלה יוצאת מפיו ברגע שהוא מבחין בתחתונים הסקסיים שטרחתי ללבוש לדייט שלי ועיניו עולות לרגע לפגוש את עיניי. אני מרימה את כתפיי והחיוך שלי מביע את האמת שמשתקפת כרגע בעיניו והיא שבהיעדר נוכחותו בחיי, אחרים נהנים מנוכחותי.
“לא עוד, לא אף אחד, רק אני” הוא תופס את ישבני ומצמיד אותי אליו, מאפשר לי להרגיש את הזיקפה שלו שנמצאת שם במצבה רק בזכותי.
הוא מושך אותי בידי שאשב עליו על הספה בסלון ואני כבר שוכחת בשלב הזה מהדייט שלי, מההבטחה שהענקתי לעצמי לשכוח ולא לחזור על טעויות העבר איתו.
“רק אתה” אני לוחשת מיד אחרי שהוא מסיר את מכנסיו ותחתוניו מתחתיי מאפשר לי להרגיש את מה שהגוף שלי כל כך התגעגע אליו בחודשים הקרים של חורף ארוך ובודד בלעדיו לצידי.
התחתונים שלי נקרעים בידיו מחוסר סבלנות ובמטרה להדביק פערים. בלי כל הכנה מוקדמת הוא נדחק לתכי בכל הכוח, ממלא אותי ממנו, בהרבה יותר מובנים מאשר מה שקורה בין רגליי.
ידיו חופנות בשדיי ומדי פעם צובטות את הפטמות שלי כמו מעירות אותי ומחזירות אותי למציאות, מבהירות לי שכל זה לא חלום.
ידיי נתמכות בכתפיו הרחבות ואני נעה עליו כמו בקרוסלה של ילדים, פעם למטה ופעם למעלה בקצב קבוע וכמו קירות לבי שנסגרים ומותירים את כולם בחוץ, כדי להשאיר רק אותו, כך קירות מקדשי נסגרים עליו ומאפשרים לו להתחכך בהם ולקרב אותם לשיאים מהסוג שרק הוא ידע להעניק לי.
אחרי חודשים של אורגזמות בידי ויברטור אל מול תמונות סלפי שלו שנשלחו אליי בימים הטובים, זה עומד לקרות במציאות סוף סוף לי, לנו.
אני מרגישה קודם את הרעד ואז את הנוזל החם שלו שוטף אותי מבפנים, מתפרץ מתוכי ומתערבב עם נוזלי התשוקה שלי.
“תם הפסק זמן?” אני שואלת אותו בזמן שאנחנו מחובקים במיטה, לאחר הודעת ביטול אחת לדייט וופל פסק זמן שטרפנו בשניה יחד ומיד אחרי שטרפנו אחד את השני.
“ככל הנראה זה לא באמת פסק אף פעם” הוא לוחש לי וחיוך קטן מתגנב לו בחשכה, כי רק אני יודעת שזה לא משנה כמה גברים עברו מעליי או מתחתיי, החשוב הוא שהיה ויש רק אחד שהחלק הכי חשוב בגופי, זה שפועם עשרים וארבע שעות ביממה, שמור עבורו ואליו מצטרף שאר הגוף.
