השעה כבר בטח שתים עשרה בלילה, אולי אחרי.
אבא ואמא אינם, הם יצאו. אני בת שתים עשרה. אני כבר מספיק גדולה לשמור על האחיות שלי. אני לא מפחדת שיבואו גנבים או משהו. פעם פחדתי מזה, כשהייתי קטנה, והייתי מדמיינת איך אני וחבורה של ילדים תופסים אותם ומודיעים למשטרה. בכל זאת זה היה מפחיד. בסוף הרשו לחומי הכלב לישון איתי במיטה ולא פחדתי יותר.
עכשיו אני מפחדת סתם. אין לי שום סיבה. אני ילדה מאד הגיונית, ככה תמיד אומרים עליי. אני מנסה לחשוב מה מפחיד אותי. לא גנבים, זה בטוח. מוות מפחיד אותי. לא למות בעצמי. אף פעם לא מת מישהו קרוב אליי אז גם לא מפחיד אותי שמישהו קרוב אליי ימות. סתם מוות. הסופיות שלו, אולי.
אני חושבת לעצמי “מוות” ומרגישה ידיים קרות מטיילות לי בתוך הבטן. אני לא יכולה לעצום את העיניים. בחושך הזה בא הפחד. אני מתרכזת שוב ועוברת על כולי במחשבה, מכפות הרגליים ועד קצה האף, מנסה למצוא איפה גר הפחד. אני לא מצליחה לחשוב על האזניים. כשאני מנסה לחשוב על העגילים שלי, היד הקרה בבטן מתהדקת ולוחצת וסוגרת את האוויר. אני מפחדת פחד מוות.
את העגילים האלה עשיתי בניגוד לדעתו של אבא. אמא אמרה שאני מספיק גדולה להחליט לבד, ושזה שאבא שונא עגילים זה לא אומר שאני לא יכולה לעשות חורים באזניים. אבא אומר שרק עבדים רוצעים עם חורים בגוף. כשהוא היה ילד הוא ראה ילדות קטנות שעשו להן עגילים בגיל כמה שבועות, ומאז הוא נגעל מזה. לאמא אין חורים באזניים, אבל כשאמרתי לה שזה מה שאני רוצה לבת המצווה שלי היא אמרה שההחלטה היא שלי.
זאת הפעם הראשונה שאני ואמא באותו צד נגד אבא. זאת הפעם הראשונה שאני נגד אבא בכלל. זה מפחיד רצח. זה כמו לצאת נגד אלוהים. מי המטומטם שעושה דבר כזה בכלל?
אני לא יכולה לחשוב על איך הוא רואה אותי עכשיו, עם החורים באזניים. אני לא יודעת מה אעשה בלי המבט הזה שלו, שזורח כשהוא רואה אותי כמו אלף שמשות. אני לא יודעת מי אהיה.
ואני מתה על העגילים שלי. ביום אני מסתכלת עליהם ומרוצה כל כך, ואז, בחושך, בא הפחד הזה לגור בבטן, ואני לא יכולה לישון, והעגילים והמוות מתערבבים לי, ואחר כך אני נרדמת בבצפר.
גם הלילה אני אצטרך לעשות את הדבר היחיד שעוזר לי להתגבר על הפחד ולהירדם. אני פותחת את החלון ומטפסת לתוכו. הסורגים בולטים החוצה ואני יושבת בתוכם, תלויה מעל מגרש החניה. אני מסתכלת אל מגרש החניה בבניין ממול, לראות אם המכונית של שלומית וגרי נמצאת. אני עושה בייביסיטר על הילדים שלהם לפעמים, וגרי משאיל לי את ספרי המדע בדיוני שלו. הם זוג מאד נחמד, אבל זה לא קשור. יש להם מכונית לבנה מאורכת, דומה קצת למכונית ספורט. יש משהו במכונית הזאת שמרגיע אותי, משהו בקווים שלה.
אני רואה את המכונית בחניה וקודם כל העיניים שלי נרגעות ואיתן הדופק. אחר כך הרגיעה מתחילה להתפשט לי בכל הגוף, הנשימה חוזרת. אחרי שעה אני יכולה להוריד את העיניים מהמכונית, לצאת מתוך הסורגים וללכת לישון.
אני בחיים לא אספר על זה לאבא ואמא. הם לא יבינו. בסך הכל עגילים, מה כל כך מפחיד בזה? הם לא מבינים למה אני נרדמת בשיעורים. אני בחיים לא אצליח להסביר להם מה מפחיד אותי, ואבא רק ירגיש שהוא ניצח בעניין של העגילים או שהוא יצחק עליי שאני פוחדת. אז אני שותקת ונשארת ערה. בסוף זה בטח יעבור לי לבד.
עד שעשיתי את העגילים האלה אני לא מוותרת עליהם!
ועכשיו, לישון.
***
זה סיפור אמיתי לגמרי.
וגם אתם, אל תתנו לפחד לנצח. אם הייתי יודעת כבר אז שאהבה מנצחת, לפחד לא היה מקום בכלל.
שתהיה לכם שבת של רגיעה בעיניים ובגוף, כמו חיבוק של מישהו אהוב מאד, כמו נשימה.
תאהבו הרבה!
קרדיט תמונה: Photo by Janko Ferlič on Unsplash
