הבייבי שלי קונה חליפה לחתונה עכשיו.
ההורים שלו נסעו איתו, נרגשים ומאושרים. התינוק שלהם מתחתן, סוף סוף. הגיע הזמן, באמת, אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד.
“תשלח לי תמונה מהחנות,” אמרתי לו.
הוא הסתכל עליי במבט חצי משועשע. “אין סיכוי.”
“נוווווווו נודניק!”
“טוב, נראה,” הוא צחק.
כל דבר אצלו זה טקס, בעיקר בדברים האלה. שום דבר לא נעשה פשוט, כלאחר יד. אני הכי הפוכה, הכל אצלי ספונטני, אגבי, זרוק, ואני מתה על הקטע הזה אצלו. בכל דבר הוא משקיע מקסימום מחשבה, תכנון, כאילו שלושה שופטים עומדים ומדרגים את הביצועים שלו. גם איתי, אין מעשה אהבה שהוא לא אמנות, ואחר כך הוא רוצה לדעת – עשיתי לך טוב?
*
הבייבי שלי קונה חליפה לחתונה עכשיו.
אתמול, אחרי שהתעלסנו, הוא אמר לי פתאום: “שתדעי שאני הורס בחליפה.”
“אתה הורס בכל מצב,” צחקתי ונשכתי לו את הפופיק, “תלך ככה.”
“די, מפגרת!” הוא גירש אותי משם ומשך אותי למעלה כך שהראש שלי נח בשקע הכתף שלו. זה המקום שהראש שלי שייך אליו. ככה זה היה מהפעם הראשונה. “אני רציני. ממש יפה לי.”
התרוממתי והסתכלתי לו בעיניים וחייכתי: “אני בטוחה שכל מי שתהיה בחתונה תתבאס שלא איתה אתה מתחתן,” ונישקתי אותו.
“את יודעת כמה אני אוהב אותך?” הוא אמר לתוך הנשיקה.
*
הבייבי שלי קונה חליפה לחתונה עכשיו.
כן, בזמן שאני כותבת את המילים האלו עכשיו הוא מודד חולצות, מכנסיים וג’קטים, ותוהה אם להוסיף עניבה או להשאיר כפתור פתוח. אמא שלו בטח אומרת עם עניבה. הוא יודע שלדעתי עדיף בלי.
“אתה לא לובש חולצה לבנה, נכון?” וידאתי איתו אתמול. “אתה לא חתן הבר מצווה ולא עורך דין בעליון. תהיה מגניב! תהיה אתה.”
“אני לא יודע…” הוא היה מהורהר, “מה את אומרת? איזה צבע ללבוש?”
אמרתי לו שהוא צריך ללבוש חולצה תכולה, שתבליט את העיניים המהממות שלו, אבל לכו תדעו, אמא שלו עוד יכולה לשכנע אותו ללבוש לבן.
אחרי הכל, אין לי שום מילה פה.
אני אפילו לא הכלה.
Photo by Gez Xavier Mansfield on Unsplash
