היא פוסעת אל תוך האדוות החרישיות של הלילה. עוד צעד אחד והמים יכסו אותה לגמרי, מים שחורים וקרים ששום בריה כמוה לא יכולה לחיות בהם.
מאחוריה עומד בשתיקה מזח האבנים ההוא, עליו הם ישבו לפני מה שנראה לה כנצח. שם היא הבינה פתאום שהוא אוהב אותה כשם שאהבה אותו.
היא ידעה מיד, בפעם הראשונה שראתה אותו מרחוק והרגישה כאילו מישהו הכניס לה אגרוף בבטן. היא ידעה. אבל לדעת זה לא עוזר. אז הם הפכו לחברים טובים, והיא בכתה בשקט, בהחבא.
עד היום ההוא שבו לא יכלה לשתוק עוד, וסיפרה לו סיפור על חברה שלה, סיפור אמיתי לגמרי. לחברה היה ידיד, שברור היה לכולם שמאוהב בה. אם רק היתה בוחרת להיות איתו, הוא היה נושא אותה על כפיים. העיניים שלו לא היו רואות אישה אחרת. הוא היה מקשיב לה ודואג לה וחושב איך לשמח אותה. מצד שני, החברה היתה מאוהבת עד מעל הראש במישהו שלא היה מעוניין בה, אהבה ענקית ובוערת. והיא התלבטה – ללכת עם מי שאוהב אותה, למרות שזה פחות בוער, או לחכות למה שאולי לעולם לא יקרה?
הוא רק הקשיב ולא אמר מילה, והיא סיימה במילים: “ממש כמוני.”
“למה זה כמוך?” הוא העמיד פני תם, או מטומטם.
“כי הוא אוהב אותי, אבל אני אני אוהבת אותך,” ענתה איזו מישהי עם הרבה יותר אומץ ממה שהיה לה, ואז היא השתתקה ורעדה.
הוא לא ענה.
אחרי דקה הם חזרו לדבר על שטויות. היא הבינה. או אולי היא חשבה שהבינה.
ובכל זאת היא חיכתה. היא לא ידעה אפילו למה.
חודשים אחר כך הם ישבו על המזח ההוא, רגליהם יוצרות מערבולות קטנות במים החמימים, והיא אמרה לו שהם כמו שני קווים מקבילים.
“למה?” הוא היתמם שוב.
“כי אני אוהבת אותך, ואתה לא אוהב אותי.”
“מי אמר לך שאני לא אוהב אותך?”
בתוך הדממה, החושך ורחש הגלים העולם עצר מלכת, והוא נישק אותה.
היא מעולם לא חשבה שהחיים יודעים להסתדר כך, כמו ברומנים הרומנטיים של הוריה שקראה בסתר. היא לא ידעה אם אפשר להיות יותר מאושרת מזה, וגם לא היה אכפת לה.
חודשיים אחר כך הוא אמר לה שזה לא עובד לו.
הלב שלה נשבר, או לפחות ככה היא חשבה שמרגיש לב שבור.
היא בכתה כל היום.
ביום השני היא בכתה קצת.
ביום השלישי היא רק היתה עצובה.
ביום הרביעי היא היתה רצינית, ופה ושם היא חייכה.
ביום החמישי היא צחקה, ואז היא חשבה לעצמה שזה לא היה אמור לעבור לה כל כך מהר, ושאולי הוא צדק. אולי זה לא היה זה בכלל.
ביום השישי היה יום הולדת לידיד ההוא, זה שכולם אמרו לה כבר חודשים שמאוהב בה. בכל הזמן הזה הוא חיבק אותה כשבכתה, וחייך איתה כשחייכה, והיה שם כל הזמן. כשיצאו מהדירה שלו עם כל החבר’ה לחגוג לו יום הולדת הוא כרך את זרועו סביב כתפה, הכי טבעי שיש, והיא כרכה את שלה סביב מתניו והניחה עליו את ראשה, הכי טבעי שיש. בלילה ההוא הוא נישק אותה בפעם הראשונה.
והיא הבינה.
היא הבינה שלא הבינה שום דבר. שלפעמים הדברים האמיתיים נסתרים מן העין, כמו פנינים בתוך צדפות על קרקעית הים.
העולם סביבם נעלם. העיניים שלו ראו רק אותה. המילים שלה היו מיועדות רק לו. הים שביניהם היה עמוק לאין שיעור, הוא נגע בה בכל מקום, מבחוץ ומבפנים. הוא עירסל אותה והניף אותה מעלה וסחף אותה אל המצולות שלו. השמש נצצה עליו במיליוני זהרורים של אור.
היא נתנה לו לקחת אותה וצחקה בין אינספור בועות קטנות כסופות. היא הבינה אהבה אמיתית. היא דיברה את השפה של האינסוף. היא לא ידעה אם אפשר להיות יותר מאושרת מזה, אבל היא לא חשבה שזה אפשרי.
ואז הוא הלך.
מים שחורים וקרים מתערבלים סביבה עכשיו, אוספים אליהם את המליחות של הדמעות שלה. היא נושפת בעצב בועות כסופות אחרונות והמים סוגרים עליה.
היא נותנת להם לקחת אותה.
***
שתהיה לכם שבת טובה ומחבקת. זכרו תמיד שהדברים האמיתיים הם אלה הנסתרים מן העין, ושהים שלכם ירים אתכם באינספור זהרורים ובועות כסופות.
תאהבו הרבה!
***
Photo by Derek Story on Unsplash
