נשף מסיכות – פרק ראשון – האלמנה

“הגבירה הזמינה לנשף, זה לא יאמן” – כך חשבתי לעצמי בעודי מתחילה לנבור במוחי כיצד אתחפש כדי שלא יכירו אותי כלל.
אני מביטה בחלון מחפשת את האור המנצנץ בחלון שעל ראש הגבעה, תוהה האם הגבירה נמצאת שם למעלה לגמרי לבד, ולמה? למה היא לא יורדת להכיר ולהתחכך בהמון, להנות מבתי הקפה שפורחים כאן בעיר היפה שלנו.
מאז שנותרתי לבד, אני מנסה להשלים את כל החסרים שהתהוו אצלי עקב נישואי המוקדמים.
לא רק שהתחתנתי בגיל 17, גם הספקתי להתחתן פעמיים ולדעת רבים מיושבי העיר, להרוג שני בעלים.
הראשון, כן, שמחה שהלך לו, אבל בחיינו המשותפים רק עשיתי לו טוב, והראיה לכך היא שהוא מת שניה לאחר שגמר בתוכי, ירד מעלי מתנשף ומזיע וליבו נדם. לקח לי כמה דקות להבין שמשהו לא בסדר, וכשהגיעו הפרמדיקים כבר לא היה מה לעשות.
אז נכון, אהבה גדולה לא הייתה בינינו, אבל הוא טיפל בי, דאג לי ופינק אותי, מה שמעולם לא היה לי לפני כן. לשמחתי הוא השאיר לי סכום כסף לא מבוטל ומעט רכוש כדי שאוכל להמשיך את חיי בלי לחפש מושיע נוסף.
אני נכנסת לחדר הארונות שבעלית הגג שלי, זה שאני מגיעה אליו רק פעם בשנה, כשמישהו משועי העיר מחליט לעשות נשף תחפושות ולהזמין גם אותי.
משהו מנצנץ לי ממש בעומק החדרון, כשאני מתקרבת אני מבינה שזו הולכת להיות תחפושת הנשף שלי.
לפני כחמש שנים, כשטומי בעלי השני היה עדיין בחיים, הוזמנו לנשף מסכות, לא בתוך העיר, נשף של קהילה מיוחדת במינה, חברות אנשים שחיים את חייהם בדיוק כפי שהם רוצים והחברה מסביב והנורמות שנקבעו בעולם הגדול פחות מעניינים אותם.
התחפושות היו צריכות להיות בצבעים חזקים ונוצצים, בגד אחד שלם מהראש ועד אצבעות הרגליים. זה היה הכלל היחיד לנשף הזה.
את הבגד הזה לא הספקתי ללבוש, כי טומי שלי נהרג שבוע לפני כן. בגלל מותו אני נקראת כאן בעיר “האלמנה השחורה.” וכן, התחתנתי מהר מאד אחרי מותו של מייקי.
טומי ואני הכרנו עוד לפני שמייקי נפטר, ולא רק שנמשכנו אחד לשניה מאד, אלא גם התאהבנו בעוצמות שלא ידעתי שקיימות.
מייקי ידע שיש לי מישהו והסכים לכך מפאת פער הגילאים בינו לביני וחוסר היכולת שלו לספק אותי. זה לא שאני נימפומנית, אבל בהחלט הייתי זקוקה ליותר מפעמיים בשבוע וגם לסשן סקס הרבה יותר ארוך מרבע שעה.
אני מוציאה את התחפושת הנבחרת לנשף שמתקיים הערב, מעבירה את ידי לאורך השמלה, בודקת שהיא שלמה ומוכנה ללבישה. דמעה קטנה נוזלת לי במורד האף, אני אוספת אותה בלשוני.
זה לא הזמן לבכות על טומי, אני ממלמלת לעצמי ומרימה את השמלה בעדינות בשתי ידי כמו הייתה בובה שבירה – עכשיו זה זמן החגיגות, ואולי השמלה הזו, שבגללה נהרג טומי שלי, תביא לי אהבה חדשה או, לפחות תחזיר לי את התשוקה שכבתה בי אחרי שנסע ולא חזר.
אני יורדת במדרגות, מניחה את השמלה על מיטתי הגדולה, מוציאה את המגפיים התואמים שקניתי במיוחד לשמלה הזו, מגפונים, בצבע השמלה שמתחילים בדיוק היכן שהשמלה מסתיימת, או לפחות חלק גדול ממנה מסתיים, עם עקבים דקים וקצת יותר גבוהים ממה שאני בד”כ הולכת.
קדימה למקלחת – אני מזכירה לעצמי – הפעם אני רוצה להיות בין הראשונים בנשף, לשבת או להיעמד במקום בו נוח יהיה לי לראות ולסקור את כל הנכנסים ואולי להצליח לצוד בעיניי מישהו שהתחפושת שלו תגרום לי ענין כזה שארצה להפשיט אותו, או לפחות לרקוד איתו – אני צוחקת בקול ונכנסת מתחת למים החמים.
לאחר שעה וחצי המונית שהזמנתי צופרת לי ואני מציצה במראה שליד דלת ביתי, בודקת שאני בקושי מזהה את עצמי.
אני מאופרת קלות. הצווארון הגבוה של השמלה הסגולה מלאת אבני חן ירוקות ובוהקות, מסתיים במסיכה שמכסה את עיני ממש עד לקצה אפי, מכסה את עצמות לחיי הגבוהות, שהן סימן ההיכר הכי ברור שלי. “אז לא,” אני אומרת לההיא שבמראה “אף אחד לא יזהה אותנו,” ויוצאת מהבית.
נהג המונית מביט בי “ערב טוב”, אני מהנהנת בראשי, הערב גם קולי לא ישמע, אלא אם כן הגבירה תחליט להוריד את המסכות בסוף הנשף.
אנחנו מגיעים, אני משלמת לנהג, מודה לו בקידה קלילה ועולה במדרגות לכיוון המוסיקה הנעימה והמושכת שנשמעת דרך דלת העץ הפתוחה שלידה עומד בחור צעיר בבגדי באטמן.
“ברוכה הבאה לטירה” באטמן קד קלות, מגיש לי כוס גבוהה ומוזג לתוכה יין לבן וצונן, “תמשיכי לדלת הפתוחה השניה מצד שמאל, את כבר תראי את הנשף.” הקול שלו מקפיץ אצלי בלב משהו וטיפטופים של תחושות, שמזמן שכחתי שקיימות בי התחיל לזרום לי בגוף.
אני מטה את ראשי ומחייכת אליו, הוא מסמן לי עם הגלימה שלו, “שם, את רואה?” אפשר היה לשמוע את החיוך מתחת למסכה שלו כשהנהנתי בראשי והתחלתי לצעוד לכיוון הדלת שאליה כיוון אותי באטמן עם הקול שערבל לי את הבטן
“אז אני לא הראשונה” אמרתי לעצמי ונכנסתי לאולם ענק, שכבר החל להתמלא באנשים.
לגמתי מהיין שבידי, בחנתי את התחפושות שהסתובבו בנשף, חוץ מאישה מבוגרת אחת , לא זיהיתי אף אחד.
בחרתי לי את הפינה שהייתה באלכסון, עמד בה זורו, החלטתי להצטרף אליו, משהו בעמידה שלו סקרן אותי מאד וגם נראה לי קצת מוכר.
התחלתי לצעוד לעבר אותה פינה. בכל צעד שני שלי, ירכי הארוכה מבצבצת לה מבעד לשסע שמגיע עד לתחילת ישבני. יכולתי להרגיש את השקט של חלק מהחוגגים כשעברתי לידם ואת המבטים שליוו אותי, מנסים לזהות מי אני מתחת למסיכה ולשמלה.
תחושת ההתרגשות שליוותה אותי שִמחה אתי מאד, ידעתי שזה הולך להיות ערב מעניין ומרגש.
כשהתקרבתי לזורו, עינינו נפגשו מבעד למסכה והכחול שחייך אלי מתוך עיניו גרם לי לנסות להיזכר מהיכן אני מכירה את הניצוץ הזה.
אחרי עוד לגימה גדולה מהיין שבידי, החלטתי לא לנסות לפענח מי האנשים שמתחת לתחפושות, אלא פשוט להנות מערב שבו אני שוב יכולה להיות אני ולא האלמנה הצעירה שכולם חוששים מפניה.

נשף המסכות – הפרולוג בבלוג של המלכה האדום

לפרק השני – בל

נעה

לב פתוח, הבלוג של: נעה גביש

זה הלב שלי ויש בו מקום לכולם, מכל הסוגים, לאהבות מכל המינים והזנים השונים שלהן.כאן ארשה לעצמי לדבר, לשיר ולספר אהבה איטית, כועסת, שונה, אישית, כללית וגם אהבה עצמית של אדם לגופו ונפשו.

סיפורים נוספים של נעה גביש

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר