רק אני יודעת

בתשע וחצי נפקחות העיניים. יופי. לא מאוחר.

הדבר הראשון שאת מודעת אליו הוא פרקי אצבעות הידיים. לא, עוד קודם, המקום הזה שבו מתחילות הציפרניים. משם לפרקי אצבעות הידיים, כל אחד מהם, החיבורים בתוך כף היד, המפרק המחבר ליד, מרפק, כתף, צוואר, עמוד שדרה, מפרקי הירך, ברכיים, קרסוליים ופרקי אצבעות הרגליים.

הכל כואב.

לרגע, מתוך חצי חלום, את מצפה לראות ידיים של אישה קשישה, מוכת ראומטיזם, האצבעות מעוקלות כטופרים, אבל לא, את מסתכלת ואלו אותן הידיים הצעירות והגמישות מאתמול, עם הלק הכחול, הידיים שניגנו בקסטנייטות, עירבבו פסטה וקלעו צמה.

את רוצה לקום, צריכה לקום, חייבת לקום, אבל כל עוד את שוכבת את עוד מרגישה חצי נורמאלית. כשתקומי, את כבר יודעת, יגיעו גם הסחרחורת והבחילה, הרגליים ירגישו כמו איטריות שבושלו יתר על המידה, והדריכה הראשונה על הרצפה, זאת הכי כואבת. את כבר לא טורחת לבדוק אם יש לך חום. את יודעת שלא, למרות שזה מרגיש כמו שפעת. אחרי כמה צעדים זה משתפר כבר, אבל הסחרחורת לפעמים נשארת, אז את עושה פיפי וחוזרת לשכב, רק לרגע. כשאת נשכבת, הגוף שלך נאנח לרווחה, השמיכה הרכה תומכת בכל המקומות הדואבים, ולרגע יש לך מנוח, אבל רק לרגע. בעוד ששים שניות בדיוק משהו, אולי ברך ימין, יתחיל לקטר שלא נוח לו, שכואב, ואז תסתובבי, מנסה למצוא תנוחה שטובה לאותו משהו, עד שמשהו אחר יפצח ביללה שלא טוב לו. זה כמו לנסוע באוטו עם ארבעה ילדים רעבים ועייפים מאחורה.

את שוכבת וחושבת על הדברים שרצית להספיק היום, חלקם מטלות, אבל רובם לגמרי כיף, ואת בטוחה, משוכנעת, שיש איזה כפתור, איזה סוויץ’ בראש שאת יכולה להוריד כך שלא תרגישי יותר כמו סמרטוט בתום יום העבודה של העוזרת. אולי תזונה נכונה, אולי ספורט. את זוכרת שפעם היו לך אנרגיות, אולי אפילו בשבוע שעבר, אולי אתמול. את מתגעגעת לאנרגיות שלך. קומי! את אומרת לעצמך, ואז צועקת על עצמך – קומי!! אבל מקהלת הילדים היללנים מחרישה אותך, ואת נכנעת ועוצמת עיניים. אז יחשבו שאת עצלנית וישנונית. לא נורא. לפחות כשאת ישנה נדמה לך לרגע שאת בן אדם.

***

את המילים האלו כתבתי לפני שנה בערך.

כן. אני.

זאת שאנשים חושבים שהיא השפן של אנרג’ייזר.

כתבתי אותן ובכיתי. התגעגעתי אל אני של פעם.

לא שאי פעם זינקתי מהמיטה בחדווה בשבע, אבל כשזינקתי מהמיטה, זינקתי בחדווה, בחיוך, לקראת יום חדש, לא גררתי את גופי הדואב אחרי לילה של גלי חום ודופק לא סדיר לקראת צליחה בקושי של עוד כמה שעות.

ואז התחלתי לחשוב.

כי אתם יודעים מה? לא! לא הייתי מוכנה לזה! יהיה לי זמן להיות זקנה כשאהיה זקנה, אולי… וגם לא הייתי מוכנה שיגידו לי שיש לי את הדבר הזה שהכי במודה עכשיו – פיברומיאלגיה. אני לא יאפית!

לא בשיא הפריחה שלי! פשוט לא מוכנה.

אז הייתי בשקט רגע, והקשבתי פנימה, וחשבתי. בשקט.

ומצאתי.

הפסקתי לאכול גלוטן וסוכר. בהתחלה התנקיתי גם מפחמימות בכלל.

צחקו עליי. אמרו לי: “אין לך צליאק, מאיפה החלטת שזה דווקא הגלוטן? למה לא הפסקת מוצרי חלב? או בשר?”

ולא באמת היתה לי תשובה טובה. אין לי צליאק (אני בדוקה). למה דווקא זה?

כי ככה.

רק אני יודעת על הגוף שלי.

ככה ידעתי שההתקן התוך רחמי עושה אותי חולה, וככה ידעתי גם את זה.

אתם מנחשים מה קרה?

תוך יומיים הנוזלים ברגליים ובפרקים נעלמו כלא היו, נעלמו הכאבים, ההתעוררויות בלילה, גלי החום, אירועי הדופק… הכל.

קיבלתי אותי בחזרה, עם האנרגיות שלי והכל.

אבל בגלל שאני, עוד באירופה הייתי סקפטית, אז עשיתי עוד בדיקות – חוזרת לגלוטן, חוזרים הכאבים. מפסיקה, אין כאבים. פחמימות אחרות יותר בסדר, רק לא בהגזמה.

אז אל תשאלו אותי למה דווקא זה, או מה אתם צריכים לעשות כדי להרגיש טוב. תהיו בשקט, ותקשיבו לעצמכם. רק אתם יודעים, והנטיה של כולנו היא להעביר את האחריות הזו לאחרים. אם הגוף שלכם יצא מאיזון יש משהו שאתם עושים לא נכון, פיזית או רוחנית. פשוט תקשיבו, הוא יגיד לכם כבר מה לתקן.

שתהיה שבת טובה ומחבקת, ושתמיד תרגישו טוב, שתרגישו אתם.

ואם אתם אוהבים מישהו, תגידו לו. זה עושה טוב בעולם.

תאהבו הרבה!

Photo by Biel Morro on Unsplash