הוא עומד על קצה הגג, מתחתיו העיר הסואנת, ברעשיה המוכרים, צפירות המכוניות, הסבלים המתרוצצים עם עגלותיהם העמוסות, נשים צבעוניות – עורן הכהה בוהק בשמש הצהרים .
אבק. האבק העולה מהמדרכות, מהכביש, מהמדבר המקיף את העיר, אבק הדרכים שנדבק גם אליו. אבק הזוהמה המתגלגלת ברחובות, אבק הלילות והימים הארוכים אותם בילה מול המוניטור של חברת האבטחה שבה הוא עובד, האבק הזה חודר אל כל פינה בגופו, בנפשו העייפה.
הגעגוע. הגעגוע לחיבוק, למגע אוהב, למבט צוחק. הגעגוע לאמא שלו שנמצאת כל כך רחוק ממנו, הגעגוע לשפה הקולחת שלו.
הייאוש. הייאוש הזה שמתגנב אליו בלילות או בימים הארוכים בהם הוא בדירתו הנזירית, בהם הוא שוקע בחלומות הזויים על נשים וגברים, על יחסים בלתי אפשריים, על תשוקות מתפרצות, על דשא ירוק ויערות עבותים, על בית. פשוט על בית. ועל האישה.
האישה. הוא מעולם לא פגש אותה, את האישה. הוא לא שמע את קולה, לא חש את מגע עורה בעורו, לא הרגיש את הלב שלה פועם לצד ליבו. האישה הזו, הטריפה את לילותיו הארוכים והמאובקים. האישה הזו, שידע מה שמה, ראה את תמונותיה המחייכות ואת גופה הבשל, האישה הזו הייתה רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב, כרחוק הירח מכדור הארץ, וקרובה אליו כמו גפרורים בקופסא, כמו סוכריות צבעוניות בשקית הפתעה, כמו שאיש לא היה קרוב אליו מעולם. האישה הזו, הוא אהב אותה והשתוקק אליה. הייתה כל עולמו מחוץ למקום בו גופו היה מונח, מחוץ למציאות בה נשם, מחוץ לזמן המקומי והעולמי. היא הייתה הוא.
אף אחד חוץ ממנו וממנה, לא ידע על הקשר הזה ביניהם. טוב, זה לא ממש מדוייק. ברור שהבעלים של הרשת החברתית דרכה הכירו, או בעצם “האלגוריתם” שהפעיל את הרשת, ידע על הקשר ביניהם ובזכותו גם הכירו. ההכרות ביניהם הייתה אקראית (או שלא בעצם..). הוא ביקש ממנה חברות, היא הביטה בתמונת הפרופיל שלו, נכנסה לראות מה הוא מפרסם והחליטה שהיא מאשרת את בקשתו. הוא היה צעיר נאה, בתמונה הופיע רכוב על סוס ומחייך. בפוסטים שלו רשם קטעי סיפורים, דיבר על אהבה במקומות רחוקים. היא הסתקרנה. מצידו, הייתה סקרנות עצומה לגביה. היא נראתה בתמונת הפרופיל שלה מהורהרת למדיי, בפוסטים שלה, ובפוסטים ששיתפה, קרא על עולמה הפנימי העשיר, על תחומי ההתעניינות שלה. היא מצאה חן בעיניו מיד כשהאלגוריתם, המליץ לו לבקש ממנה חברות. כשנענתה בחיוב, כתב לה הודעת תודה. היא הגיבה בחייכן מסמיק. מבחינתו זה היה האות לכתוב לה את שעל ליבו. היא שיתפה איתו פעולה וסיפרה לו מעט על עצמה. בתחילה לא הסכימה לשלוח תמונה שלה והוא לחץ עליה מעט. לבסוף הסכימה לתמונה בעד תמונה…היא תשלח לו והוא ישלח לה. כך התפתח ביניהם קשר כתיבה, “בוקר טוב יפהפייה” נענה בחייכנים מלבבים, או בתמונה שלה מנומנמת במיטה. משבוע לשבוע, נפתחו יותר אחד לשנייה. הוא סיפר לה הכל. היא פחות. קראה את מילותיו, מידי פעם זרקה לו עצה טובה או מילים מנחמות. השתדלה לא לחשוף יותר ממה שהתכוונה, את עצמה או את מחשבותיה.
הוא רצה יותר. רצה יותר לקרא עליה, יותר תמונות שלה, יותר לשמוע אותה (ניסה להתקשר אך היא דחתה את שיחתו), רצה לראות אותה יותר עם פחות בגדים…היא סירבה בעקביות. זה לא הפריע לו להמשיך ולכתוב לה, להמשיך ולפנטז עליה בלילות המאובקים או במשמרות הארוכות שלו.
היא הבינה ממנו שהוא מתגורר בארץ רחוקה מאוד. רחוקה גיאוגרפית ורחוקה תרבותית. הבינה שהוא חי שם יחד עם עוד צעירים ושעבודתו לא משאירה לו הרבה זמן פנוי לבילויים או לחיים. היא גם הבינה בחושיה המחודדים, שהוא על סף ייאוש. הוא כמובן שלא אמר מילה על כך, הוא סיפר לה על המרחבים המדבריים, על הנשים הצבעוניות שעורן הכהה והבוהק, עינגו את לילותיו הבודדים, סיפר לה על משפחתו המפורקת, שממנה הרחיק עד לארץ הרחוקה והמאובקת בה שהה. מבין המילים הרבות שכתב לה, ראתה את המצב בבירור מוחלט. ראתה את הגבר הצעיר והנאה הזה, תאב החיים, מתכסה באבק. מתמלא באבק של ריחוק, של בדידות נפשית. ראתה את העיניים המחייכות שלו מאבדות את צבען העז, מאבדות את האור שנשקף מהן בתמונת הפרופיל שלו. היא ניסתה, אף אחד לא יכול להגיד שהתעלמה מהסימנים, היא ניסתה לשאול בעדינות, לנשוף על שכבת האבק, כדי לגלות מתחתיה את העור החשוף, אך הוא הדף אותה באותה העדינות בה ניסתה לחדור אליו. לאט, לאט חשה רגשות חמים אליו, אימהיים כמעט. הרגישה שיש לה אחריות על הבחור הצעיר הזה, הבודד בארץ רחוקה. ידעה שהוא לא מדבר עם אף אחד, כמו שהוא מדבר איתה. ידעה שהיא “האישה” שלו, כפי שהגדיר אותה. וזה היה גדול עליה. יום אחד ביקשה, בעדינות המאפיינת אותה, להפסיק את הקשר ביניהם. להתנתק ממנו. היא כתבה לו שלא תוכל יותר לדבר איתו, להתכתב, לשלוח תמונות. שהיא עמוסה בחייה שלה, שהיא בקשר עם מישהו שלא אוהב את השיחות הללו שלה איתו. הוא התעלם מהבקשה שלה, התעלם ממה שכתבה והמשיך לכתוב לה כאילו לא ביקשה ממנו להפסיק.
מן הצד שלו, הבקשה שלה הייתה משהו שהוא לא יכול היה לדמיין שיקרה . הוא לא יכול היה לדמיין את חייו בלעדיה. הוא נקשר אליה בעבותות, הרגיש שהיא היחידה בעולם כולו, שמבינה אותו, שמכילה את כאביו (שאותם ניסה בכל כוחו להסתיר, אך ידע שהיא יודעת), ידע שבלעדיה, לא יוכל להמשיך לנשום דרך מסך האבק של חייו. ידע שאם יפסיק את הקשר איתה, יפסקו חייו.
ויום אחד זה באמת קרה.
היא כתבה לו שהיא לא יכולה יותר. שהיא מנתקת אותו ממנה ואותה ממנו. שהיא מבקשת את סליחתו אבל אין לה יכולת יותר לשאת אותו.
את ההודעה שלה הוא קיבל בדיוק כשעמד לחזור לדירתו ממקום העבודה שלו. הלב שלו נעצר. מסך שחור ירד עליו. גרגירי האבק חדרו לכל ממברנה בגופו. הוא גרר את עצמו במעלה המדרגות של הבניין בן שלוש הקומות בו עבד.
כשהגיע אל דלת גג הבניין ופתח אותה, הסתנוורו עיניו מבוהק הגג הצבוע לבן, השמש שעמדה כבר באמצע השמים, קפחה על ראשו. הוא לא ראה לאן הוא הולך, לא שמע את המולת העיר, לא הרגיש את האבק שעלה מן הרחוב. הוא הלך חדור מטרה אל קצה הגג ומבלי לתכן ממש, נעמד על הכרכוב הבולט.
בדלת היציאה מהבניין, עמד מנהל החברה בה עבד. הוא ראה את המכשיר הסלולארי שלו זרוק במסדרון ורץ אחריו לתת לו אותו, אבל הוא לא היה שם. מתוך אינסטינקט סקרני שכזה, הדליק את המכשיר וההודעה שלה ריצדה לפניו. הוא גלל למעלה וקרא בחטף את ההתכתבות שלהם. התמונה התחילה להתבהר לפניו והוא החל לקרא בשמו ולבדוק מי ראה אותו. בבניין אף אחד לא ראה אותו. הוא יצא החוצה ולהפתעתו, ממש על המדרכה מול הבניין, עמדו כמה אנשים מקומיים והביטו כלפי מעלה. הוא ניגש למקום ההתקהלות והרים את ראשו למעלה.
מלמעלה הרחוב נראה מטושטש מעט, האנשים היו קטנים וצעקניים, התנועה עוד יותר סואנת והאבק עוד יותר סמיך. ההחלטה שלו הייתה עבורו מאוד הגיונית, מאוד נכונה וברורה. הוא לא הבין למה לו להישאר כאן, עבור מי, ובעבור מה. הוא הבין פתאום בבהירות רבה, שאין שום ערך להיותו בעולם הזה, אין לו בעצם תפקיד ואם היה לו תפקיד אז הוא בעצם הסתיים והגיע זמנו להעלם.
עם ההשלמה הזו הוא עשה עוד צעד קטן לעבר קצה הכרכוב ונשם נשימה עמוקה, עמוקה.
“חכה אל תקפוץ יש לך שיחה מהאישה שלך” צעק לעברו הבוס שלו.
הוא פקח לאט, לאט את העיניים שלו. הושיט את היד להיאחז בקיר, והסתובב אל הקול שצעק לו. “תגיד לה שזה מאוחר מידי, שאין לי חיים בלעדיה, שהבנתי שאני נטל עליה ושזה בסדר, אני לא כועס”
הבוס שלו, החזיק את הטלפון בידו והושיט לו אותו. “תגיד לה בעצמך, אני לא הדובר שלך” .
הוא התלבט, הוא ידע שהיא תגיד לו את מה שרצה כל הזמן שתגיד, הוא ידע שהיא לא באמת מרגישה ככה ושהיא תגיד לו את זה רק כדי שלא יקפוץ. הוא התלבט. כמו בסרטים, חלפו חייו לנגד עיניו והם היו משעממים וחסרי מעוף ובעצם לא יצטער אם יפסיק את החידלון הזה. ובכל זאת הייתה לו תחושה שהאישה שאהב תצטער על כך ולא היה לו נעים ממנה.
מעבר לקו הייתה האישה. היא הופתעה כשהתקשר אליה פתאום ככה באמצע הלילה שלה והחליטה שהיא לא עונה. כשהטלפון שלה צלצל שוב ושוב, החליטה לענות לו. “אני מצטערת, כתבתי לך מה שאני באמת מרגישה, בבקשה שחרר אותי”
“רגע אל תסגרי זה לא הוא, זה הבוס שלו. בבקשה אל תנתקי, הוא עומד עכשיו על גג הבניין שלנו ועומד לקפוץ אל מותו. בבקשה, יש לך הזדמנות לעשות עבורו עוד משהו טוב, אני יודע שהיית טובה אליו. אני יודע שביקשת לנתק את הקשר ביניכם, בבקשה אני לא רוצה לאבד אותו”
היא מתיישבת במיטתה, מבולבלת מעט. אף פעם לא שמעה את קולו והנה פתאום זה הבוס שלו והוא עומד להתאבד והכל באישון הלילה שלה, היא חשבה שהיא חולמת.
“בסדר, בסדר. אני לא מנתקת. תן לי לדבר איתו” היא שומעת את נשימותיו המואצות של הבוס, כשהוא מטפס בריצה לגג הבניין ותוך כדי זורק הוראות לעובדיו להזמין מכבי אש, משטרה ואמבולנס. היא שומעת אותו פותח את דלת הגג. “שיט איזו שמש ארורה, אני לא רואה כלום” הוא מדבר אל עצמו.
היא שומעת אותו קורא אליו לחכות, אומר לו שהיא בטלפון , אומר לו מה להגיד לה ואת תשובתו והשקט שמשתרר לפתע.
היא מדברת אל הבוס “תגיד לו בבקשה שאני מתחננת לפניו לחכות רגע, אני חייבת לדבר איתו, בבקשה”
הבוס שלו התחנן אליו: “קח את הטלפון, דבר איתה, נו אתה לא באמת רוצה למות כאן בארץ הזרה והמאובקת הזו, נכון? היא רוצה להגיד לך משהו בבקשה, קח את הטלפון”
הוא מתרצה, מושיט את ידו לקחת את הטלפון. הוא שומע אותה נושמת. כמה חיכה לשמוע אותה נושמת, כמה רצה לנשום יחד איתה. “לא אגיד לך כל מה שאתה רוצה לשמוע” היא אומרת לו. חיוך מתפשט על פניו. הוא ידע שזה מה שהיא תגיד, הוא מכיר אותה. “תקשיב לי בבקשה” הוא הקשיב לה, ברור שהקשיב, כל כך חלם על הקול שלה, דמיין איך יישמע. דמעות מתחילות לזלוג מעיניו. שוטפות את האבק, מנקות את הייאוש ומנציחות את הגעגוע.
“לא אגיד לך לא לקפוץ, אתה איש בוגר. זו החלטה שלך. זו בחירה שלך כמובן. אלו החיים שלך. אתה אחראי עליהם. אני שמחה שנכנסת לחיי, נתת לי הזדמנות להכיר חיים אחרים, מקומות אחרים והכל מהתיאורים הנפלאים שלך. הנעמת לי לילות של חורף, הצחקת אותי בגישה הצעירה שלך לחיים והפתעת אותי מרמת הפתיחות בה חיית ובה דיברת איתי. אני שמחה שהייתה לי הזכות להיות עבורך לאוזן קשבת, לכתף תומכת, גם ממרחקים. תודה יקירי, היה לי העונג להכיר אותך. אני שולחת לך חיבוק אוהב מאוד. הבחירה בידייך. מאמינה שתבחר במה שיעשה לך הכי טוב”
הוא שומע את הלמות ליבה או שאולי זהו ליבו ההולם . הוא שומע אותה מושכת באפה ויודע שהיא צודקת בכל מה שאמרה לו.
השמש ברום השמים. למטה התאסף קהל גדול, שמחכה לראות מה יקרה עם המשוגע התורן, שעומד לקפוץ מגג של בניין. המקומיים כבר ראו כמה וכמה לבנים שקפצו מייאוש, מהבניינים בעיר שלהם. הם יודעים שהארץ שלהם קשה ללבנים האלה ולא מצליחים להבין מה הם מחפשים אצלם. בדרך כלל הם מגלים אדישות רבה כלפיהם ומעט מאוד אמפטיה אבל הפעם, הרגישו שמתרחשת מעל לראשיהם דרמה של ממש. הם ראו את הלבן הצעיר עומד לקפוץ ואז מתקרב חזרה לקיר הבניין ומדבר בטלפון. מישהו יוזמתי וזריז, הזעיק את כתב הטלוויזיה המקומית שהזדרז לעלות לגג הבניין על מנת לצלם את הדרמה ממש מקרוב.
הבוס ניסה לגרש אותו משם, אבל אז הוא צעק אל הבוס שהוא רוצה להגיד משהו למצלמה.
הכתב התקרב אליו והפעיל את המצלמה.
הוא מיישיר את מבטו למצלמה ומדבר באנגלית רהוטה:
“אני עומד על גג הבניין הזה ומתלבט אם לקפוץ או לא. תודה על קבלת הפנים שלכם, אתם עם נחמד מאוד אבל לי קשה עם הארץ שלכם. אני מרגיש שהאבק שלכם כיסה כל חלקה באישיותי ולא נותר בי מקום להכיל יותר. מצטער שאני גורם לכם להמולה כזו”
ואז בעברית רהוטה הוא מוסיף “אהובה שלי, תודה על כל מה שנתת לי. את היית העוגן היחיד שעוד החזיק אותי בחיים האלה. אני מודה לך על כל מה שעשית למעני, ובעיקר על מה שאמרת לי עכשיו, שהבחירה בידי ושאעשה מה שעושה לי טוב. את אישה אהובה ומיוחדת, אני מבקש ממך לא לקחת אחריות על מה שאני עומד לעשות, זו לא האחריות שלך. זה היה קורה גם בלעדייך”
הוא מוסר לה נשיקה באוויר, מסתובב אל הרחוב וקופץ אל החופש שלו.
