דור לדור יביע אומר

5ad0d59f08408.JPG

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא

רק לפני דקות ספורות, כך נדמה, ישבנו כולנו סביב שולחן הסדר, וקיימנו את המצווה ליצור זיכרון לדורות, להעביר את הסיפור לילדינו, כדי שהוא לעולם לא יישכח. סיפרנו איך ישב עם ישראל אצל עם זר, והעם הזר התעלל בבני ישראל. נשמע מוכר?

פסח בשבילי היה ויהיה תמיד סבא שלי, שנמלט מאימת הנאצים עם סבתא שלי, כמעט מת ברוסיה הקפואה, איבד ילד לקור ולרעב, ומצא חיים חדשים בישראל, סבא שלי, שתמיד היה לו חיוך וחיבוק בשביל כולנו, אבל במיוחד בשבילי, והיה מקריא בקולו המתנגן את ההגדה. אף אחד כבר לא מקריא כמו סבא שלי.

וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים

זה מה שאני מרגישה בכל פעם שאני שומעת צפירה. כאילו אומה שלמה זונחת כל בושה וזועקת השמיימה כאב שהוא גדול מסכום כואביו. לא הכרתי אישית אף אחד שאבד בשואה, כמו שלא הכרתי אף אחד שנפל במערכות ישראל, אבל בכל פעם שאני שומעת צפירה, היא עוברת ותופרת בחוט שני את ליבי לליבן של כל האמהות שאיבדו ילדים, של כל האהובות שאיבדו את אהוביהן, של כל האנשים שאיבדו חברים, אחים, משפחות שלמות. למשך שתי דקות אני נותנת לעצמי להתרומם השמיימה עם הזעקה הזו, שאני חלק ממנה, כי אני חלק מהעם הזה, ולהתחנן על נפשנו, להבטיח שמחר נהיה טובים יותר, או לפחות אני עצמי אשתדל.

דּוֹר לְדוֹר יַבִּיעַ אֹמֶר

כנראה שעשיתי משהו נכון, כי כל בנותיי בחרו לחקור את תולדות המשפחה בשואה. הלב שלי מתרחב מגאווה בהן.

איל חקרה את את הסיפור של סבי האהוב, וכיצד ניצל ממוות במחנה כפיה רוסי על ידי אחיה החסונים של אשתו, קראה את העדות של האחרון שנותר בחיים (וגם הוא כבר הצטרף אל אחיו), תרגמה אותה והגישה עליה עבודה בהיסטוריה.

לָכֵן, הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם

אז בחרתי לארח הפעם ב”דבר העורכת” את הילדה המופלאה שלי. קיצצתי כמובן את רוב העבודה, אבל השארתי חלק קטן מהרקע ההיסטורי שהביאה:

יהדות פולין לאחר כיבוש פולין

גרמניה פלשה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, ובהתאם להסכם סודי שנחתם שבוע לפני כן, חולקה המדינה בין ברית המועצות לגרמניה. שטחיה המערביים של פולין סופחו לגרמניה, ובמרכזה הוקם איזור ה’ממשל הכללי’ (‘גנרלגוברנומן’). החלק המזרחי של פולין (על 1.2 מיליון היהודים שחיו בו) עבר לשליטה סובייטית, עד לקיץ 1941, כאשר גרמניה פלשה לברית המועצות וכל שטחי פולין נפלו תחת שליטתה.

מיד לאחר הכיבוש ננקטו צעדים ראשונים כנגד יהודי פולין: יהודים הצטוו לענוד סרט זרוע עם מגן דוד, רכושם נגזל, הגברים נלקחו לעבודות כפייה, תנועת היהודים הוגבלה והוקמו גטאות. רוב הגטאות נסגרו בשנים 1941 וב-1942, ובהם נדונו היהודים לגסיסה איטית מרעב, קור, מחלות ומגפות.

בדצמבר 1941 הוקם אתר ההשמדה הראשון על אדמת פולין בחלמנו. באביב 1942 הוקמו שלושה מחנות השמדה נוספים- סוביבור, בלזץ וטרבלינקה- במסגרת “מבצע ריינהרד”, המבצע להשמדתם של יהודי פולין. מחנות הריכוז והעבודה במאיידנק ואושוויץ הוסבו בהמשך למרכזי רצח המוני בגז. חיסול הגטאות נמשך כל העת, וב1944 היהודים היחידים שנותרו בחיים בפולין היו אסירים במחנות העבודה, למעט גטו לודז’ שחוסל בקיץ 1944.

מעריכים כי כ-3 מיליון יהודים (90% מיהדות פולין לפני המלחמה) נספו בשואה.

איל בחרה לעסוק בעבודה שלה בסבתי, רבקה, האישה בעלת הלב הגדול ביותר שהכרתי, שהיתה לי כמו אם שניה, ושברכת ידיה הטובות ניכרה בכל דבר שעשיתי.

רבקה מושקוביץ (רוזנברג)

נולדה בשנת 1913 להוריה: שמואל ודבורה.

לרבקה היו 3 אחים: מנשה, קסיל ושולם, ו-2 אחיות: גולדה ורייזלה.

משפחתה גרה בוורשה, קרוב לבית היתומים של יאנוש קורצאק, והוריה התפללו בבית הכנסת ברחובMila 21  הקיים עד היום. אמה נספתה בטרבלינקה ואביה מת מרעב בגטו בוורשה. אחותה גולדה ובעלה ושלושת ילדיהם נספו אף הם בטרבלינקה.

שלושת אחיה: מנשה, כסיל ושולם, ניצלו, ולאחר המלחמה היגרו לצרפת. רבקה ואחותה רייזלה עלו לארץ ישראל.

רבקה גדלה בבית עני שההורים נאבקו למחייתם, לעיתים אפילו היה רעב בבית. אחיה נרתמו לעזור בפרנסת המשפחה ועבדו בכל מיני עבודות מזדמנות, ובערב השלימו את השכלתם. גם רבקה השתדלה לעזור בפרנסת המשפחה עד לנישואיה עם ראובן מושקוביץ’,  שאז שניהם עברו לגור ברחוב סמוך לבית הוריה והשתדלו לקיים את עצמם. ראובן עבד במקום ממשלתי בפולין בתור מנהל חשבונות.

כשהגרמנים התחילו לרכז את היהודים בגטו המצב הלך ונעשה קשה, ואחיה של רבקה, שולם, החליט לנסות להבריח את משפחתו לרוסיה. ההורים היו זקנים מדי על מנת לעשות את הדרך הארוכה והמפרכת, והאחות גולדה עם משפחתה החליטו להישאר בגטו, מאחר ובאותה תקופה אף אחד לא העלה על דעתו את הגורל הנורא שמצפה להם, אנשים חשבו שזוהי תקופה קשה שתחלוף.

הדרך לרוסיה הייתה קשה ביותר, היה זה חורף קשה מאוד. ברכבת היו תנאים גרועים ביותר, רעב וקור. בעמל רב הגיעו עד לאיזור סיביר. בעלה ראובן נשלח לעבוד עבודות כפייה אצל הרוסים הרחק מאשתו. זמן רב לא שמעו ממנו והחיים שם היו קשים ביותר. סבלו מחוסר במזון, מקור, מהרגשה של זרות וניכור.

מספר שולם, אחיה של רבקה:

רבקה הייתה בהריון. בעלה של רבקה ראה שחזרתי עם דברים רבים מוורשה, אז כשחזרתי הוא רצה ללכת גם. הוא נסע לוורשה, ועברו שבוע ואז שבועיים והוא לא חזר. היו לו שני אחים בביאליסטוק אז נסעתי לשם. הגעתי לאחד האחים שלו ושאלתי אותו אם הוא יודע איפה הוא נמצא, אז הוא אמר לי שהוא נמצא בשטח ניטרלי על הגבול הגרמני רוסי. הוא היה שם כבר 18 ימים והבריחו להם אוכל מוורשה. החלטתי ללכת לגבול ולראות אם אני יכול לחלץ אותו. פגשתי בנער בן 15-16 במסעדה יהודית ושאלתי אותו אם הוא יודע איך להגיע לשטח הניטרלי, הוא ענה שכן ואמר לי להגיע בחצות כדי שיקח אותי לשם. בתמורה הוא רצה מגפיים בשווי 200 זלוטי. ב- 12 הגענו ונסענו לגבול. היו שם 5000 אנשים והתחלנו לצעוק, “ראובן! ראובן!”. איך שהוא מצאנו אותו ולקחנו אותו בחזרה לאיזה כפר סמוך. ביום לאחר מכן לקחו את כל 5000 האנשים שהיו שם והרגו אותם.

ראובן ואני הלכנו לנקות מסילות רכבת, ולרבקה נולד בן קטן בשם יעקב, הוא היה הילד הבכור שלהם. לאחר מכן התחילו לשלוח משפחות למחנות עבודה (רוסים), וראובן נשלח למחנה והועבד בעבודות כפייה בטיפול בסוסים. יום אחד הגעתי שוב לבקר אצל רבקה ורייזלה במקום בו היו בסיביר ורבקה התחננה בפניי שאלך ואחפש את בעלה ראובן שממנו לא שמעה זמן רב. ואכן כך עשיתי והתחלתי לחפש אותו בכל מחנה שבו עבדו יהודים פולנים שברחו מהגטו. אחרי זמן רב מצאתי אותו חולה מאוד, על סף מוות, באזור שבו העבידו אותו בעבודות כפייה. בעמל רב הצלתי לגרור אותו את כל הדרך חזרה למקום בו משפחתו שהתה.

ברחנו משם והיינו אמורים ללכת מזרחה, בדרך התינוק הקטן נפטר, וזה היה פשוט נוראי.

…………………..

במקום הזה בו חיו בתקופת המלחמה (היום אוקראינה) נולד ליעקב ורבקה בן נוסף בשם יצחק בדצמבר 1943. כשהסתיימה המלחמה כל המשפחה החליטה לחזור לוורשה ולראות אם יוכלו לשוב לבית שהשאירו שם. מצבם הפיזי, כלכלי ונפשי היה קשה ביותר. הם עלו על רכבת לנסיעה ארוכה ביותר לכיוון ורשה. כשהגיעו לוורשה נוכחו לדעת שוורשה נהרסה כליל. הרחוב בו גרו נותרו בו רק אבנים ולא נשאר זכר מביתם. בלית ברירה נסעו לעיירה בשם וורוצלב, שם נולדה בתם דבורה בספטמבר 1946. שם חיו עד שעלו לארץ ב1950.

שלושת אחיה של רבקה: שולם, מנשה וכסיל, היגרו לפריז שבצרפת.

בנובמבר 1950 עלו רבקה וראובן לישראל. אחותה של רבקה, רייזלה, עלתה לארץ ישראל מספר שנים אחריהם.

וזה מה שכתבה איל:

בעבודה זו בחרתי להתמקד במשפחתה של סבתי, הוריה בפרט. במשך שנים רבות ידעתי מעט מאוד על הזוועות שמשפחתי עברה בזמן מלחמת העולם השנייה. אמי הייתה מספרת לי על קופסת תמונות שהייתה בבית של סבתה, עם תמונות של תאומות יפהפיות, גבר בחליפה, תמונות של אחים ומשפחות. באותה תקופה אמי לא ידעה מי אלה האנשים המצולמים בתמונות, אך כעת אני יכולה לספר לה אודות אותם אנשים שהיו מצולמים שם, בני משפחתי.

הוריה של סבתי לא הרבו לדבר על חוויותם מאתה התקופה, אך בשנים האחרונות ידידה של המשפחה ערכה ראיון עם דודה של סבתי ותרגמה את דבריו לאנגלית, כך שכעת יש לי מקור ראשון ודרך לחקור ולהבין ולו במעט מה עבר על משפחתי בתקופה האפלה הזו.

בעבודה זו אני מקווה לגלות דברים וסיפורים שלא הכרתי לפני, לנסות ולהבין את עברה של משפחתי בפרט ויהודי אירופה ופולין בכלל. אני מקווה להתחבר יותר ולהכיר יותר את דמותם של סבא וסבתא רבא שלי, אותם לא זכיתי להכיר.

אני מקווה בעבודה זו גם להנציח את זכרם של בני משפחתי, גם אלה ששרדו את השואה וגם אלה שלא, שסיפור חייהם ישאר לנצח ולא ישכח בעוד כמה דורות.

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר