תמיד הייתי ככה, וזה רק הולך ונעשה גרוע יותר עם השנים.
אני בטוחה שלרפואה המתקדמת יש שם ארוך ומסובך שמגדיר את התופעה של אנשים שהלב שלהם מתפוצץ מגאווה, שהעיניים שלהם מתמלאות דמעות והם עומדים זקופים, בראש מורם, ושרים במלוא ריאותיהם את “התקווה”.
אני לא מדברת איתכם על מילמול חרישי מתחת לשפם כדי שאלה שמולכם יראו שאתם יודעים את כל המילים, אלא על שירה אמיתית, גם אם שומעים אתכם מעל כל הקולות האחרים.
כשהייתי בצבא הבטתי בקנאה בקצינים שלשירת ההמנון היו ניצבים בדום מתוח ומצדיעים לדגל.
ביום ההוא, הייתי מסיימת טריה של קורס קצינות. בדיוק קיבלתי את הכומתה הסגולה, ועם הכתף המושלמת, ארונות קצונה וכומתה סגולה, התייצבתי בטקס סיום קורס קצינים של הגבוה.
במשך כל הטקס הייתי חסרת סבלנות. חיכיתי שיגיע כבר הרגע, והוא הגיע. עמדתי בדום, הבטתי אל הדגל, עיניי מצועפות, הצדעתי לו, בפעם הראשונה בחיי, ושרתי את התקווה בגרון חנוק.
היום הייתי בטקס יום הזיכרון בתיכון של שתיים מבנותיי.
לידי עמדה הקצינה הטריה שלי, ולשירת ההמנון נעמדה, זקופה, והצדיעה, ושרה בגרון חנוק.
ואני בכיתי.
במרחק 33 שנים, טקס סיום קורס קצינים של הגבוה, ושל איל:
אז נכון, הייתי ילדה, אבל זה לא עבר לי.
זאת הארץ שלי, לעזאזל!
זה העם שלי, עם הפילוג שלו, עם יפי הנפש, עם הערסים, הדוסים, המתנחלים, השינקינאים ועקרות הבית מראשון לציון. עם המלחמה על קיומנו, מחירי הדיור, הטייקונים, החוצפה והעומס, ועם זה שאין חניה בתל-אביב.
יש עוד הרבה מה לעשות כאן, אבל גוד דאם איט, ככה אני אוהבת אותנו!
יש גם קולות אחרים, והם צורמים במיוחד, והם לא משתתקים גם כשהצופרים זועקים את הכאב הקולקטיבי שלנו, ולא כשנדלקות המשואות, ולא בשירת ההמנון.
וזה כואב לי. מאד. ולא רק לי, אבל הכאב הזה טובע בים של צעקות כעס, שמטביעות את השאון העדין של הלב.
שכחנו שהשוני שבינינו הוא מקור היופי והייחוד שלנו.
שכחנו שמי שבצד השני, כל צד שני, הוא גם אמא של… אבא של… ושכולנו בחרנו לחיות פה.
שכחנו את האהבה לארץ הזו ולעם הזה, והמרנו אותה באהבה לכסף וכבוד, בסגידה לאלילי הפחד והזעם הצדקני הקולקטיבי.
שכחנו שבבתי העלמין הצבאיים קבורים זה לצד זה אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, יהודים, בדואים ודרוזים וערבים. שורת הקברים האחידה לא מבדילה בין דם לדם. היא מקבלת אליה כל מי שהמדינה הזו יקרה לליבו. מי אנחנו שנבדיל? אנחנו צריכים, כל יום מימי חיינו, להשתדל להיות ראויים להם, ולקורבן שהקריבו.
אני מקווה שנשכיל להבין שחיי ילדינו תלויים בזה שלא נשכח, ושנעשה כל מה שביכולתנו, כל אחת בפינה הקטנה שלו, כדי לראות את האחר בעיניים טובות, לחמול במקום לכעוס, להתבונן במקום לעשות.
