את תכלת פגשתי באחת מההרצאות המשותפות ללומדי ביס לכתיבה גיבור תרבות היא למדה שם כמה מחזורים לפני.
היא ענינה אותי עוד לפני שהיגיעה הקלדנית שלה והיא ביקשה ממני בחיוך שובה לב לזוז מעט כדי שיהיה מקום לשלושתינו על הספה, כך גם הבנתי שתכלת כבדת שמיעה.
תכלת מאד מצאה חן בעיני, אבל אז עוד הייתי ביישנית ולא בטוחה בעצמי מספיק וגם זמן ההרצאה לא באמת אפשר לנו לשוחח.
בערב היא הגיבה לי לפוסט שכתבתי קצת לפני שיצאתי להרצאה, התגובה הזו חיממה לי את הלב מאד מאד, הוכיחה לי שלא רק אני התאהבתי בילדה המגניבה שישבה לידי, והאמת גרמה לי להבין שכשאני מרגישה אני צריכה להגיד.
מאז ועד היום הלב שלנו קשור אחת בשניה.
בכמעט ארבע שנים הללו שאנחנו מכירות תכלת תמיד שם עבורי, תמיד מפרגנת, פותחת עוד את הלב, מציעה, מכוונת ומצחיקה.
תכלת היא ילדהאישה מיוחדת מאד במינה, ובחרתי לתת לה לספר על עצמה כי היא עושה את זה נפלא, יחודי ומצחיק.
מי אני:
תכלת גינס, עוד שבועיים בת 36, תל אביבית כבר 8 שנים (הזמן עף בעיר הזאת, אפילו לא מספיקים להזדקן). במקור מחיפה, יש לי 3 אחיות מהממות, אני השלישית.
מרצה, סטנדאפיסטית ואשת תוכן.
____
הגעתי לגיבור תרבות לקורס מתקדמים, התיישבתי ליד מישהי מדליקה, הייתה קירחת, עם רקמה על הגי’נס. החמאתי לה על הגי’נס, היא לא הגיבה, חשבתי לעצמי איזו סנובית. מאז נפגשנו שוב בפיד, קשקשנו בפרטי ו… האהבה פרחה לה בין הפיקסלים, עברו כבר 4 שנים ועברנו לא מעט ביחד, בילויים, קשקושים, אוכל טעים (יאמי בוקה!) ובעיקר שיחות נפש וטקסטים שחיזקו ועטפו אותי באנרגיה צבעונית ששמורה רק לנעה גביש:)
אני זוכרת את עצמי כילדה, דיי שעירה, קופה ומכוערת למען האמת. הייתי גם ערסית לא קטנה, בכל זאת, אי אפשר להוציא את הקריות מהבן אדם. לא הייתי רוצה לשבת בכיתה, הייתי מה שנקרא ‘ילדה מורדת’, אבל מה לעשות… לא היה לי מקום, לא היה לי מקום להודות שקשה לי. היה לי קשה לשמוע, מה אומרים לי, מה קורה סביבי, למה אני צריכה לשבת סתם בכיתה לבהות באוויר?
ההרגשה הזאת של התסכול, של נערה כבדת שמיעה שעונדת בבושה ומסתירה מתחת רעמת שיער מפוארת 2 מכשירים שמיעה גרמה לי לרצות לברוח כל הזמן. כמו כל ילדה מתבגרת בעצם, אבל בעצמה חזקה, לא היה לי עם מי לדבר על איך ומה אני מרגישה, שקשה לי, שאני לא עוקבת, שאני חסרת אונים בחברה.
לא הראתי שאני חסרת אונים, הסתובבתי בחזה מנופח, הסתרתי, זייפתי, אילתרתי תשובות כשלא שמעתי לפי קריאת הבעות, פיתחתי טכניקות להבין אנשים בלי לשמוע. למדתי להסתיר.
כי זה לא נורמלי לא לשמוע, כל הסביבה שלי שומעת, אני היחידה מבין האחיות שלי שלא שומעת.
עברו השנים, התבגרתי, עברתי חוויות מעצימות (בעיקר בצבא, שם, רחוק מהבית הבנתי שאני יכולה להתחיל מהתחלה!) והפסקתי להתבייש.
היום אני עושה סטנדאפ, ואולי חשוב מזה גם מעבירה הרצאות קומיות ל… נוער!
הנושא הוא התמודדות עם התחרשות בעזרת הומור והמסר הוא שכל חולשה יכולה להפוך למתנה, כל אי שלמות מייחדת אותנו ודווקא מעצימה בעזרת הגישה הנכונה (הצחוק, שלו דרכי ריפוי ידועים).
להרצות מול נוער זה קשוח, זה לא קל, אבל בחרתי בקהל הזה והוא מפתיע, הוא חכם, הוא מקשיב, הוא מחזיר אהבה. אומרים שהנוער של היום זה לא הנוער של פעם.
ואולי טוב שככה. הם חשופים יותר מהר למציאות בעולם הוירטואלי ואתם יכולים להגיד שהם מאבדים יותר מהר את התמימות, אבל משהו שם שונה לטובה, הם חברתיים, הם דואגים לא רק לעצם, כן כן דווקא בתרבות הסלפי יש את הקבלה הכי חזקה של השונה.
ואני שם מולם, מציגה להם צד אחר, שונה, שקט, רועש, מצחיק, עצוב ומרגש.
והם נגשים אליי אחרי ההרצאות חלקם גם כבדי שמיעה והם כבר לא מתביישים, והחברים לידם מחבקים אותם, צוחקים איתם, לא עליהם, לא מאחורי הגב.
זה אולי נשמע כאילו אני אופטימית מדי ומהללת, אבל זו ההרגשה שלי, של מישהי שבאה מבחוץ לעולם הזה. גם אם הם ‘מופרעים’ מתחצפים וכו, הם עדיין נוער, אבל הרבה הרבה יותר פתוחים וקשובים.
בהרצאה אני מספרת איך התחלתי לעלות לעשות סטנדאפ ואיך הודיעו לי שאני מתחרשת ומה הסיפורים מאחורי הבדיחות שלי, משלבת קצת וידאו לנסות להמחיש איך אני שומעת וככה לסיום עושה פעילות קטנה כדי שירגישו איך זה להיות אני.
יום אחד אחרי ההרצאה ניגשו אליי כמה ילדים, כולם שאלו שאלות לגבי איך שומעת מוזיקה וקריאת שפתיים ואז אחד מהם שאל בעיניים הכי טובות שראיתי אבר “מה יום אחד את תהיי לגמרי חירשת?”
ואני חשבתי לעצמי, יש סיכוי שדווקא הוא, יגדל להיות סטנדאפיסט, שדווקא הוא רואה הכי עמוק את הכאב, את הטרגדיה , שבמרחק של זמן הופכים לקומדיה (ע”פ מרק טוין).
יוצא לי להכיר אנשים שומעים שפתאום מאבדים את השמיעה, הם מבוהלים, מתביישים, גם אני כמוהם יודעת איך זה לשמוע כי נולדתי שומעת ואיבדתי את זה עם הזמן.
בחרתי לקבל את זה בהומור ואפילו בזכות המגבלה שלי מצאתי את הייעוד שלי – לרתק , להצחיק ולגעת באנשים תחת הספוט דרך הבמה, לא רק בנושא החירשות, בכל נושא שאבחר לדבר עליו.
ביום האישה האחרון עליתי בהרצאה חדשה למבוגרים והיה מוצלח ומרגש, דיברתי על הקעקוע שלי – מפתח סול, שקשור לאיבוד, זיכרון ועיבוד השמיעה ומישהי מהקהל נתנה לי גלויה שהיא עושה והייתה במקרה בתיק, גלויה עם ציור וכיתוב של מפתח סול שהוא בעצם SOUL רגשה אותי מאוד.
ההרצאות שלי הן גם למבוגרים וגם לנוער (נוסחים שונים): https://www.tchelletgins.com/
הופעות ואירועים מעדכנת בעמוד הפייסבוק:
https://www.facebook.com/TchelletGins/
והנה טעימה מתכלת המצחיקה – שפת הסימנים שפה מבלבלבת
החיים בין ON ל OFF הרצאה קומית לבני נוער
