אני ול”ג בעומר כבר לא

5aec64e4007d8.jpg

לולית הקטנה שלנו געשה השבוע. מצד אחד – חובבי איכות הסביבה, ירוקים, צמחונים ופרחונים למיניהם, שהתעקשו שמנהג המדורות הוא ברברי ויש לעקור אותו מן השורש, שהוא יוצר חור חדש לגמרי באוזון, מסוכן לילדים, תהיה רוח ויתחילו שריפות, ועוד ועוד.

מן הצד השני – ילדים וילדים ברוחם, שטענו שאש זה כיף. אליהם הצטרפו גם שומרי מסורת, שכידוע, שריפת תפוחי אדמה זה גם טעים וגם מסורתי.

אם אתם חושבים שהוויכוח הזה התחיל השנה, אתם טועים. זה זרק אותי שנים רבות אחורה, אל השנה שכמעט איבדתי ילדה לטובת ל”ג בעומר.

הילדה שלי היתה בכיתה א’, בובה יפהפיה ומושלמת, מנומסת, קוראת, כותבת ויודעת ארבע פעולות חשבון, או, בקיצור, חביבת המורה.

רצה הגורל ונפלנו על כיתה… איך לומר זאת… אללה יוסטור! הורים שצריכים להיות על כדורים, וילדים, שכל מה שנותנים להורים שלהם, להם צריך לתת חצי כדור. מה לא היה לנו שם? שקרנים פתולוגיים, מלשינים (ואם אין על מה, ממציאים!), בריונים ובריוניות, תחרות פרועה על מי הכי טוב, בהכל. כן, גם בין ההורים. תענוגות!! ועל הכל מנצחת מורה מופרעת ממש, שההורים מתחרים ביניהם את מי היא אוהבת יותר.

כילדה נצחית ופירומאנית לא קטנה ל”ג בעומר תמיד היה אחד החגים החביבים עליי, וכשהילדות שלי התחילו לחגוג בגנים תמיד התנדבתי לפעילות.

לכן, כשהתקרב החג ומצד הוועד נשמעה דממה דקה, התחלתי להתעניין, ואיתי הורים אחרים, מה קורה עם זה. התשובות היו התחמקויות מאד מוזרות, אבל אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו את האמת אפילו.

בעיריית רעננה, ראש העיר דאז, נחום חופרי, החליט להילחם במדורות ל”ג בעומר. יכול להיות שזה נשמע לו רעיון טוב להיות אביר איכות הסביבה. ההוראה ירדה למטה, ומאחר שהיו גורמים בכיתה עם שאיפות פוליטיות, נבחרה כיתה א’ שלנו לשמש דוגמה ומופת לילדי העיר. כולם ילכו למדורות, ורק הילדים שלנו ישבו בבית.

במשך שבועיים לפני החג הכינה אותם המורה. היא סיפרה להם סיפורי אימה איך מדורות ל”ג בעומר גורמות לכל צרות העולם. אספר רק שילד אחד חזר בוכה כי סבתא שלו מתה מסרטן, והוא לא רוצה למות מסרטן אם ילך למדורה, ושילד אחר סבל מסיוטים שבהם צונאמי מטביע אותו. אני כבר לא מדברת על הבור באוזון שהיתה גורמת המדורה שלהם באופן לגמרי עצמאי.

אחרי מסע הפחדה של שבועיים הילדים הסכימו לחתום על מכתב שלפיו הם מוותרים מרצונם על המדורה. דה!

יומיים לפני החג קיבלנו אנחנו את המכתב ואז הכל התברר.

כעסנו. איך לא?

מאחורי גבנו קיבלו החלטה וגייסו את הילדים שלנו. אזכיר, שבית הספר אינו מעורב כלל בפעילות ל”ג בעומר, ולמורות אסור להשתתף במדורות. זו פעילות של וועד הכיתה.

קיבלתי טלפונים עצבניים מהורים שזעמו על המהלך הזה ורצו מדורה, ולכולם עניתי שירגעו. נרים בכמה דקות מדורה וזהו. מה אכפת לנו מכתב?

רק מה, שהגורמים כבר גייסו תקשורת, התראיינו ברדיו וזה. פדיחה.

אז התחילו הטלפונים המאיימים ממארגני העניין. מישהי רמזה שהילדה תוחרם בכיתה. אחת השוותה אותי לנאצים איכשהו.

לא עזר להם. אני לא נבהלת בקלות.

אני גם לא אוהבת אג’נדות אישיות.

“רוצים לעזור לסביבה?” כך אמרתי להם, “למה שלא תארגנו את כל השכבה למדורה אחת קטנה? ככה תחסכו שלוש, לא אחת.”

אבל כמובן שהסביבה לא היתה העניין פה.

הרמתי טלפונים לוועדים האחרים ומי שרצה מהכיתה הגיע למדורה משותפת עם עוד כיתה.

נראה לכם שהסיפור נגמר?

אפילו לא קרוב. ביום שאחרי החג הפכה הילדה (בובה מושלמת) מחביבת המורה (אקסטרים!) לכבשה השחורה של הכיתה. היא זכתה לגערות, נזיפות וצעקות כל יום.

דוגמה? הוזעקתי לבית הספר כי היא נפלה מגובה רב וקיבלה מכה בראש. חוץ ממני הוזעק גם מוקד. הגעתי למצוא ילדה בוכה אבל שלמה ובריאה. שאלתי אותה אם היא רוצה לחזור לכיתה או ללכת הביתה, והיא בחרה לחזור לכיתה. שאלתי האם המורה ראתה את הילדה, אם היא יודעת מה המצב, ואמרו לי שכן, היא היתה שם. שאלתי אם היא עצרה, ניחמה אותה או ליטפה לה את הראש, והבנתי שהיא רק אמרה לה בקור שתחזור לכיתה מיד כשהיא מסיימת.

ליוויתי אותה לכיתה. כשהמורה ראתה אותנו בפתח, מול עיניי המשתאות היא פתחה בסדרת צעקות על הילדה, למה לא חזרה מיד.

שתבינו, אני עו”ד. פה גדול זה הצד החזק שלי. יכולתי לקבור אותה בשניות מול כל הכיתה. במאמץ עילאי הכרחתי את עצמי לשתוק והושבתי את הילדה בכיסא שלה. במקום להדריך אותה מה להוציא, מה לעשות, המורה התעלמה ממנה כליל, והיא התחילה לבכות. אמרתי לה בשקט: “בואי. הולכים הביתה.”

למה שתקתי, אתם שואלים?

כי המורה הזו, מטורפת ככל שתהיה, היתה בעיניי הילדה (ובעיני ילדים אחרים) דמות סמכותית. חוץ מזה, במשך שנה שלמה היא עמלה לשכנע את הילדה שהיא אמא שלה (כן. ממש ככה. שמעתי בעצמי. לא מדיווחים).

לשבור אותה מול עיני כל הילדים היה לשבור את הילדה שלי. לא הייתי מוכנה לעשות את זה. הייתי חייבת לחשוב מה לעשות.

ביום אחד, הילדה שלי, בובה מושלמת, התכסתה פריחה מכף רגל עד ראש. הסדינים שלה בבוקר היו ספוגי דם. היא היתה בוכה וצועקת בלילות, וחזרה להרטיב במיטה.

זה שבר לי את הלב.

הייתי מוכנה לרצוח מישהו, או, יותר נכון, מישהי, או מישהן.

אבל זה לא היה הדבר הנכון לעשות.

הפסקתי לאכול. זה עוזר לי לחשוב לפעמים.

בסוף הבנתי. הכנתי את עצמי לשקר הכי גדול בחיים שלי, וביקשתי מהמורה לפגוש אותי לקפה. כשנפגשנו, לתדהמתי, היא אמרה שיש שאומרים שאנחנו לא חברות, והיא לא מבינה למה זה… אנחנו הרי הכי חברות! אמרתי לה שאיכשהו, ממש לא באשמתה! הילדה שלי מרגישה פחות אהובה, וזה לגמרי לא נכון, כמובן! אבל שתינו צריכות לחשוב על איזושהי דרך לגרום לה להבין שהיא טועה. 

המורה הסכימה איתי לגמרי, ובתור צעד ראשון קראתי לילדה לראות איך שתינו יושבות בבית קפה ושותות קפה בידידות. הדמעות בעיניים שלה, המבט הזורח על הפנים שלה, כל אלה הבהירו לי שבחרתי נכון.

זה עבד, והשגתי עם המורה איזשהו סוג של נורמליזציה. החופש הגדול התחיל, ובשנה שאחר כך כבר היה בסדר, יחסית. ההורים המטורפים הביאו אותי להתמוטטות עצבים כמעט, אבל כל זה כבר התנהל מחוץ לטווח הראיה של הילדה. גם הם טופלו.

לא בטוח שלא הייתי צריכה לטפל במורה הזאת אחר כך. היו לי דברים מפלילים ממש עליה, גם כאלה שלא קשורים אליי. אבל לא היה לי כוח להתעסק עם זה. כל מה שהיה לי הוקדש לשיקום של הילדה שלי.

וזה עבד.

היא בחרה להישאר באותה כיתה עד סיום היסודי, למרות שמדי שנה הוצעה לה האפשרות לעבור. הערכתי את הכוח שלה.

היא יצאה טובה יותר, חזקה יותר ושלמה יותר. אני גאה בה מאד על זה.

עד היום אני מתגעגעת לימים התמימים של ל”ג בעומר בחולות של חולון ולטעם של תפוח אדמה חרוך…

אבל מאז, אני ול”ג בעומר כבר לא.

שתהיה לכם שבת של אש מבפנים ואש מבחוץ, ושהילדים שלכם תמיד יחייכו, וגם אתם.

תאהבו הרבה!

 

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר