אם כל הסופות

5af5e32d025cb.jpg

נולדתי להיות אם כל הסופות, זו אשר תמחק את כל אשר עמד בדרכה והפריע לה וזו שתשאב לתוכה את כל אלה שהיה להם מה לתרום לה כדי להתעצם.” אני אומרת לשמש המסנוורת ומרכיבה את משקפי השמש החדשים שלי. החום שלה מנחם אותי בימים הקרים, אבל לפעמים הוא שורף אותי ולוקח לכוויות קצת זמן להתרפא. במקום בו היו הכוויות ממנה, נוצרו צלקות על העור, שהפכו לעור חזק ועמיד יותר, אז אני מודה לה עליהם.

“אני יודעת שרבים נפגעו ממני, אבל אני גם יודעת שיש רבים וטובים שזכו להיות לצידי ואני לצידם בכל התקופות, גם היפות וגם הקשות, אז אני לא מצטערת שנולדתי להיות סופה כל כך חזקה ובעצם אני בכלל לא שולטת בכך, את מבינה, אני נבחרתי לכך. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות כל כך חזקה וכל כך מפחידה.” אני אומרת לעננה האפורה שמלאה בגשם שרק מחכה לרדת על כולם שם למטה. היא לפעמים מציפה אותם במימייה ומי שלא יודע לשחות, נמצא בבעיה, אבל אלה שמגדלים פרחים וצמחים או פירות וירקות, מעריכים אותה כל כך וזה מה שמעודד אותה להגיע בעונה שלה ולעיתים אפילו להפתיע גם מחוץ לעונה הרגילה שלה.

היא עוזרת לי המון כשאני בונה סופה אחת ועוד אחת.  היא בכלל זו שלימדה אותי איך לסחוף ואיך להרוס. היא בעצמה פלא טבע מיוחד שיש בכוחו להרוג ולהחיות ולכן היא מבינה אותי כל כך טוב.

“קטנה שלנו, את צודקת, להיות אם כל הסופות זו לא בחירה, זה נפל עליך כמו ברק ביום בהיר, אבל את מתחזקת מיום ליום. אנחנו רואות את זה בך. את בוחרת נכון יותר היום, את כבר לא סתם הורסת. הכל מתוכנן, ברור, ישיר ולרוב גם הגיוני.  הן אומרות לי ואני מנערת מעליי אבק מהסופה האחרונה שאספתי לתוכי והשאירה בתוכי ענן אבק עצום. אני עדיין ממתינה שענני האבק יירגעו וישקעו. אני יודעת שכשזה יקרה, אני אוכל שוב להביט לעבר האופק ולתכנן את היעד הבא שלי.

“אל תביטי אל האופק הזה יותר” השמש תופסת אותי במבטי וממשיכה להגיד לי “אולי תנוחי קצת ותנסי ליהנות מכל מה שהשגת עד כה?” אני מביטה בה ולמרות שהיא ממש מסנוורת, אני רואה שם חיוך ששמור רק לי. חיוך אימהי, אוהב ודואג.

“כן מספיק, עצרי כאן, ההרס הזה שאת זורה סביבך מאיים לבלוע אותך לתוכו” משלימה אותה העננה ואני מביטה בשתיהן. אני גאה להיות ליד תופעות טבע נפלאות כל כך, חזקות, ובעלות השפעה. בעצם אני קצת כמותן, חזקה, משפיעה ואולי אני בכלל צריכה לשנות את היעדים של התפקיד שלי, אולי אני יכולה לשלוט בזה למרות שזה לא הגיע מבחירה? אני תוהה ביני לבין עצמי ועפה לי לפינה שקטה כדי להתבודד ולחשוב, כמו תמיד.

“מה סופה יפה וגדולה כמוך, עושה במקום שקט כזה?” שואל אותי הד מרוחק שקולו מושך אותי לכיוונו מתוך סקרנות ומשיכה לא ברורה.

אני תרה בעזרת כל חושיי אחר מקור ההד הזה. הדקות עוברות ואני מבינה שאיבדתי את היכולת לאתר אותו. אני מסתגרת חזרה לתוכי ולתוך מחשבותיי.

לאחר כמה דקות נוספות, אני מרגישה אותו עוד לפני שאני שומעת את קולו וזה משהו שמוכר לי מדי, סוחף ועוצמתי כמו משהו שאני מכירה טוב מדי.

“מי אתה?” אני שואלת אותו ברגע שאני מבינה שהוא קרוב אליי.

“אני הוריקן” הוא עונה לי ואני מרגישה את הרוח החזקה שלו חולפת על פניי.

“נעים להכיר, אני אם כל הסופות” אני תוהה אם שמע עליי אי פעם.

“שמך הולך לפנייך” הוא אומר ואני תוהה אם זה דבר טוב או רע.

“רק דברים טובים, אני מקווה”  אני עונה לו עם קריצה.

“הרוב” הוא עונה לי בכנות ואני בטוחה שזה מגיע לי, אחרי החורבן האחרון שהותרתי אחריי.

“גם אני כמוך” הוא מפתיע אותי.

“רע כמוני?” אני שואלת בכנות, שמפתיעה אותו.

“אנחנו לא רעים, אנחנו מי שאנחנו” הוא עונה ואני מהנהנת, מבינה למה הוא מתכוון.


“גם אתה מביט אל האופק ומחפש את היעד הבא כל הזמן כמוני?” אני שואלת ולא בטוחה מה אני מחפשת לשמוע.

“כבר לא” הוא עונה לי מהר ובביטחון.

“גם אני מנסה לעשות אותו דבר” אני נזכרת בדברי חברותיי.

“אולי באמת הגיע הזמן שתנוחי. זה קשה להיות את. אני בטוח בכך”
קולו מלטף אותי עם המילים שאני ככל הנראה חיכיתי לשמוע כל חיי. האם מצאתי את הכוח שיכניע סוף סוף את אם כל הסופות? אני תוהה.

“את מוזמנת להצטרך למסע שלי, אם תרצי. אני אשמח לחברה של מישהי כמוני. תביני זה לא תמיד קל להיות אני, אבל אולי איתך כשותפה למסע, נצליח להרגיע אחד את השני. מה את אומרת? הוא שואל ואני מביטה לאחור ורואה את השמש ואת העננה מעודדים אותי עם קריצה של אזהרה, כמו תמיד.

“אין לי מה להפסיד, אני מחזיקה את ידו ומאפשרת לו להוביל אותי לכיוון ההפוך מהאופק שלי.

בפעם הבאה שאני מביטה לאחור לעבר האופק שהותרתי מאחור, אני רואה עולם שקט יותר, רגוע ויפה. אני מחייכת חיוך אמיתי ושלם, ראשון מזה זמן רב ואני מבינה שצדקתי שהקשבתי לרוחות שנושבת בתוכי ומסביבי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר