את מפחדת
כל סיטואציה משגעת אותך ואת נחרדת להינטש. זה קורה לטובים ביותר, טייסים, כמרים, סופרים, קוראים לו אגו, חברו הטוב ביותר של הפחד, שני כוכבים מיותמים בריק של שמי הבדידות השחורים.
אני מנסה לתת בך בטחון, גם בי. הלוואי והכותרת של מחר התפרסמה אתמול. אני רק יודע שאתך אני מרגיש, הכל, זה יכול לפעמים לשרוף.
יש לך בגב סימן נשיכה כחול, נשכתי אותך כשזיינתי אותך מאחור. גמרת וצעקת ואחר כך בכית וחיבקת את הכל הכואב שלי אלייך. חיבקתי אותך בחזרה ועצמתי כששקעתי נושם אל תוכך ומצצת לי דומעת ופעורת גרון עד שגמרתי צורח ומתכחש לכל מה שהיה פה. מתנתק.
אם כבר אז כבר, כל אחד וכח העל שלו, כל אחד והקריפטונייט שלו, הלוואי ולא היית אישה.
הלוואי וידעתי לשלוט בעצמי כשאני צריך להכאיב, זה הצורך לכבוש, בקור רוח, את הצלקות המתוקות שלך ולהיאחז בך עד שנהפוך לרישום דק של פחם על העור.
