“שובבה שלי, בועז, כאן אצלי. בא לענג ולשרת אותי כשאת מתהוללת לך עם חברותייך, שכחת אותי! כשתסיימי עם חברותייך יחכה לך מפתח מתחת למדרגה הראשונה של הבית. תכנסי ואם אשן כבר, שיכבי למרגלותי כמו ההיא מהמגילה, ולקראת בוקר תעירי אותי כמו שאת יודעת שאני אוהב.”
את ההודעה הזו אני רואה בטלפון שלי שהיה על שקט, וטמון עמוק בתיק שלי אחרי שעה של צחוק ואלכוהול עם חברות.
‘מתי הוא חזר ?, לא זוכרת שהוא אמר שהוא חוזר בימים אלו, מתי כל זה הספיק לקרות???‘
המחשבות הללו מתרוצצות לי בראש תוך כדי שאני מבינה שהגוף שלי מתחיל לטפטף, ואני לא ממש אצליח להמשיך ולהיות עם החברות כשאני יודעת שהוא מחכה לי.
“למרות” אני ממלמלת לעצמי כשאני מוזגת לי כוס ענקית של מים כדי להתחיל להוציא את האלכוהול ממחזור הדם שלי, “שבועז, יפנק, ישרת ויטפל במלך שלנו היטב, יענג ויענג אותו על כל רצונותיו וגחמותיו”
אני חוזרת לחברות שלי עם כוס המים, “מה פתאום מים, הנה אני מכינה לך עוד וודקה” יעלי אוחזת בסמירנוף ולוקחת את הכוס הריקה שלי שעל השולחן. “לא,” אני אוחזת בידה, “אני צריכה לזוז עוד חצי שעה בערך ובכל זאת יש לי נסיעה של שעה, חייבת להיות בהירה ומפוכחת.”
“את יכולה להישאר לישון אצלי.” היא מביטה בעיני כשבקבוק הוודקה עדיין בידיה.
“אני צריכה לחזור הלילה, תודה, בהזדמנות אחרת פחות ספונטנית, אתארגן על להשתכר אתכן כמו שצריך.” אני חוזרת למטבח, ממלאה את הכוס שלי במים קרים עם קרח ומוציאה את הטלפון, נזכרת שלא עניתי לו.
“את מגיעה אליו כשאת מסיימת נכון?” אני רואה הודעה מבועז, “נראה לי שהוא מחכה לתגובה ממך.”
“אתה כבר אצלו?” אני מקלידה במהירות.
“כן, הוא שלח לך את ההודעה כשנכנסתי אליו, תגיבי לו, אני חייב לסגור”.
“מתי חזרת, אדון שלי?” אני שולחת לו בלי לחשוב עד כמה השאלה הזו מטופשת, הוא כבר כאן, מה זה חשוב מתי חזר, אני מנערת את ראשי.
“אני אוריד קצת את האלכוהול עם מים ואצא אליך, בסדר?” בעוד אני לוחצת על שְלח, נעמדות דום מילים ממנו, אצלי על צג הטלפון, “הבוקר, לא שזה משנה משהו, אמרתי בקרוב לא?”
“ה-בקרוב שלך, כלכך ברור, הרי זה יכול להיות יומיים וזה יכול להיות שבועיים” אני שולחת בלי לחשוב בכלל שכדאי שאפסיק להגיב ככה.
“אני מבין שאת רוצה לכאוב כשאת מגיעה לכאן הלילה?” מגיעה הודעה מהירה יחסית בחזרה.
אני מסתכלת על צג הטלפון ומבינה שאני עדיין לא לגמרי פיכחת כדי לנהוג.
אני שולחת לו סמיילי, “האמת, מזמן לא סימנת אותי,” אני ממשיכה, “חוץ מזה אולי כדאי שאפסיק לענות לך, אדון שלי, כרגע כי אני עם קצת יותר מידי וודקה בדם ובראש”
“תתפכחי, ותסעי רק כשאת באמת יכולה לנהוג, את צריכה להיות צלולה כשאת מגיעה לכאן. בנתיים יש לו ולי זמן איכות שלנו, הוא יהיה עייף מאד עד שתגיעי.” הוא שולח לי עם סמיילי משקפיים ואני מתחילה לצחוק בקול, מגלגלת במוחי כל מיני סצנות אפשריות בניהם, כאלה שכבר ראיתי וחווייתי וגם כאלה שלא…
אני חוזרת למעגל הבנות בחוץ, מנסה לא להקשיב ללב הדוהר שלי, לפרפרים שבשיפולי הבטן שלי ולרטיבות שהולכת וגדלה בין הירכיים שלי. אני חייבת להיות בהירה לנהיגה הזו. אני מצטרפת לשיחה ובעיקר לצחוק ולרוח השובבה שיש שם.
כ 40 דק אח”כ, אחרי עוד שתי כוסות מים, וארבע פעמים הליכה לשירותים, אני אוספת את התיק והצעיף שלי, “להתראות כולן, היה כייף אדיר, להחליט ולבוא, הרמתן לי את יום שישי בערב, תודה ענקית.” אני שולחת נשיקה לכל החמש ששם, “בטוחה שלא תישארי?” יעלי פותחת לי את הדלת. “כבר 12.00 בלילה, ואני לא נוסעת ישר הביתה,” עיני מחייכות אליה, “פעם הבאה אשאר בשמחה, כשאוכל להיות יותר מאורגנת.” יעלי מחייכת ואני רואה בעיניה שהבינה אותי ללא מילים מפורשות. אנחנו חברות מגיל 16, הכל פרוש אצלנו אחת בפני השניה. “יש לי כשעה נהיגה, קצת פחות, אני אהיה בסדר” אנחנו מתחבקות.
אני שמה מוסיקה בווליום כזה שאוכל לשיר איתה, זה תמיד עוזר לי להתרכז בנהיגה, בעיקר בלילה.
מחשבות על מה קורה בבית שלו: האם הם ערים? נרדמו? מה עשו עד עכשיו? קופצות למוחי ואני מזיזה אותן, יודעת שאם אכנס לפנטזיות הללו יש מצב שהרכב שלי יתנשק עם איזה רכב אחר.
אני שרה עם הרדיו בקולי קולות, בודקת שהחלונות סגורים כדי שהנהגים שליד לא יאלצו לשמוע את הזיופים.
לפתע אני נזכרת שלא שלחתי לו הודעה שאני בדרך, אני נעצרת בצד: “אני בדרך, בערך חצי שעה” אני שולחת ומכניסה את הטלפון חזרה לתיק כדי שלא אציץ בו במשך הנהיגה.
אני מחנה מול הבית שלו, מוציאה את הטלפון ורואה הודעה אחת מבועז: “הבאתי לך בגדים, או יותר נכון משהו שהוא אוהב אותך בו, הבגדים עם מגבת נקיה במקלחת בחדר האורחים, תתקלחי, תחליפי בגדים ואת השאר הוא כבר כתב לך קודם.”
בהודעה שאני שלחתי לו על היותי בדרך, יש סימנים כחולים, “מעניין אם גם אני אצא עם סימנים כחולים הפעם.” אני מחייכת לעצמי ומבינה שהוא ראה ומצפה שאעשה מה שכתב לי קודם.
אני נכנסת אל החצר, הבית חשוך ושקט. אני אוספת את המפתח מתחת למדרגה, ונכנסת פנימה. הסלון ריק, אני ממשיכה לחדר האורחים, בועז שרוע ערום וישן עמוק, אני מנשקת אותו ונכנסת למקלחת הצמודה. את השמלונתכותונת הסגולה שקופה שלי אני רואה מונחת שם ליד המגבת, אני מסיימת לשטוף את עצמי, מתנגבת, ולובשת אותה. כשאני יוצאת מהמקלחת בועז יושב על המיטה עיניו אדומות קלות מעבודת מציצה ארוכה, “או, הגעת סוף סוף, קיוויתי שתגיעי לפני שהוא וגם אני נִשפֶך.” הוא מחייך מחבק אותי אליו ונושק לשני שדי.
“יאללה לכי, עכשיו תורך,” הוא מרחיק אותי ממנו, “הוא ישן?” אני מביטה בשעון שליד המיטה
“לדעתי אפילו שינה עמוקה הוא היה גמור, שתינו וויסקי קצת דיברנו ואז פינקתי, ליקקתי, מצצתי, עיסיתי לו את הרגלים ועוד כמה חלקים בגוף, הרגשתי איך הוא מתענג ומתחיל להרפות ולנמנם, מתי שהוא הוא שלח אותי לכאן ועלה להתקלח, למרות שחשבתי שיחכה לך לקלח אותו.”
בועז נשכב ונשאר עם הפנים לדלת. “מעניין אם אשמע אותך או, אתכם עכשיו”.
“אמרת שהוא שפוך, לא?” אני מסתובבת אליו בפתח החדר ולוחשת לו.
“כן, אבל נראה לי שהוא ירגיש שהגעת ויתעורר, הוא צריך לזיין אחרי כל הפינוק הזה.”
אני הולכת לחדר שבקצה המסדרון נכנסת על קצות האצבעות לכיוון הנשימות הקצובות שלו, רואה על הרצפה בצד שבו הוא ישן, מזרון דק ושמיכה, נזכרת שהוא כתב “למרגלותיי” ונשכבת שם.
“אני חושב שאת יכולה להגיד שלום ולילה טוב.” הקול שלו מקפיץ אותי ואני מתיישבת.
“הייתי בטוחה שאתה ישן עמוק, אדון שלי, הנשימות שלך, ובועז אמר שאתה שפוך.”
“אחרי כל כך הרבה זמן את כבר צריכה לדעת שאני שומע הכל ובטח שמישהו נכנס לחדר שלי, גם מתוך שינה עמוקה.”
“בואי אלי על ארבע, כיאה לכלבה הקטנה שלי” הוא מחווה עם היד שלו ואני נעמדת על ארבע וכך גם מטפסת על המיטה, שמחה כלכך שלא אצטרך לחכות עד שעות הבוקר המוקדמות כדי להריח ולהרגיש אותו. המבוכה ממני והלאה, אני לגמרי הכלבה הקטנה, היפה, השובבה, הפרועה שלו, מה שירצה, בעיקר שלו והעיקר שתכף ארגיש אותו אחרי הרבה זמן שלא.
אני מעליו על ארבע, הוא לא מתרומם, מושך אותי אליו ויונק לי את השפתיים ואז מצמיד את השפתיים שלי לצווארו, “תרדי איתן לאט לאט לזין שלי, שארגיש אותן על העור שלי כל הזמן. הוא חיכה לך בסבלנות אין קץ כל הערב וקצת יותר מזה.” המילים שלו בקושי נשמעות באוזן שלי שדבוקה ללחיו.
אני מתחילה ללקק, להסניף, ולמצוץ כל פיסת עור, ופיטמה בדרך למטה, אני מרגישה כיצד האיבר היפה שלו מתנפח לקראתי כטווס, “התגעגעת?” אני לוחשת לטווס המנופח ללא הנוצות שלו, ומעבירה לשון על ציצת ראשו, הרטיבות שנוזלת משם עונה לי על השאלה שלי ואני מחדירה את כל הזין היפה, הארוך והעבה שלו אל תוך פי מכניסה ומוציאה, מהדקת שפתיים ומשחררת אל עומק הגרון שלי, הוא מתחיל לנהום, את נהמות הנמר שלו שהתגעגעתי אליהם כל כך.
לפתע הוא מתרומם, אוחז בסנטרי והלחי שלי צורבת מהסטירה, אני מרימה אליו עיניים, “זה כי הייתי צריך לחכות לך. שבי עליו.” הוא נשכב חזרה אחורה “תגרמי לי לגמור.” הוא מביט אל תוך עיני ואצבעותיו כצבתות על הפטמות שלי.
אני עולה ויורדת, מתכווצת, מאיטה את תנועות האגן שלי, מזרזת אותן וידיו לא עוזבות את שדי ואצבעותיו לא מפסיקת למעוך, לסובב ולמתוח את פטמותיי, מידי פעם הוא מושך אותי קרוב לחזו ונדחק עמוק יותר לתוכי, תוך כדי שהוא נושך את שפתותי ולוחש לי “כלבה קטנה שלי, התגעגעתי”. לפתי הוא אוחז במותני, מכוון את הקצב שלי לצורך שלו ושואג את הגמירה שלו היישר אל תוך הפה שלי.
אני נשכבת עליו, שנינו מתנשמים. אני נמרחת לו על הגוף מנסה לספוג אלי כל טיפה זיעה, ריח, עור שלו.
“תנקי אותי” הוא אוחז בשערי, מנתק אותי מהחזה שלו.
אני מתרוממת על שתי רגלי, “עם הפה שלך” אני שומעת אותו, חוזרת לעמידה על ארבע ומקלחת לו את האיבר הזקור עדיין עם הפה שלי.
הוא אוסף אותי אליו לריקוד קצר של שפתיים ולשונות, “תחזרי למקומך, מחר בבוקר יגיע הכאב שהבטחתי לך, על החוצפה של הערב, בשש את מעירה אותי כמו שאני אוהב, לילה טוב כלבה קטנה שלי.”
תמונת הקאבר של Arthur Halucha מאתר Pixabay
