כבר לילה. הטיסה התאחרה בשעה. אוספת את המזוודה , נפרדת מכולם ויורדת לתחנת הרכבת. מאוחר. שולחת הודעה קצרה “נחתתי, תשאיר לי מפתח” . “איך היה?” נשלחת ממנו השאלה המתבקשת. “מטורף, אספר לך בבוקר” .
הרכבת מגיעה, נדחקת עם המזוודה לקרון הקר, מוצאת כיסא פנוי ליד החלון, מניחה על האוזניים את האוזניות ומתחברת למוזיקה. מהר מאוד מגיעות המחשבות. הנופים החשוכים “רצים” מבעד לחלונות הגדולים. עוצמת את העיניים, מראות ממקומות אחרים נראים מוחשיים כל כך, כשהעיניים סגורות.
כשהבוקר יבוא תצטרך להתמודד עם השאלות שלו.
איך אפשר להסביר תהליך כל כך עוצמתי למישהו שלא חווה אותו? איך אפשר להסביר סדקים שנפערים בשיריון הרגשות? איך אפשר להסביר אהבת אמת ? איך אפשר להסביר פצע מדמם שלאט, לאט שיכבה של גלד סוגרת עליו? איך אפשר להסביר פחד עמוק ושורשי מפגישה עם עצמי? איך אפשר להסביר חיבוק קבוצתי? איך אפשר להסביר געגוע?
הרכבת נוסעת מהר. הנענוע שלה, מערסל ומשקיט מעט את סערת הנפש. דמעות קטנות מבצבצות מבעד לאישוניה העצומים. היא נותנת להן להתגלגל על לחייה. מוחה אותן בשקט בקצה שרוולה.
כשהיא יורדת בתחנה שלה, אוויר הביל מקבל את פניה. היא לוקחת נשימה עמוקה, מתחילה לפסוע לעבר הבית שלה. גלגלי המזוודה מהדהדים ברחובות השקטים. היא מתפללת שהוא ישן כבר.
היא מוצאת את המפתח בעציץ הקטן שליד הדלת. יחד איתו פתק קטן “לא משנה מה עבר עליך, עדיין אוהב אותך”.
היא מתיישבת על המדרגות בכניסה, בוכה בשקט. היא יודעת שהוא אוהב אותה. היא יודעת שהוא רוצה בטובתה ובכל זאת, המשפט הזה “לא משנה מה עבר עלייך” הורג אותה. היא קמה מהמדרגות, פותחת את הדלת ובשקט נכנסת למיטה שלה. היא מצמצמת את עצמה ככל שיכולה, נושמת נשימות שטוחות, לא להעיר אותו. נרדמת בעיניים מלאות דמעות.
הוא מתעורר מוקדם. רואה אותה ישנה לידו מצומצמת בצד שלה. המזוודה מונחת סגורה בכניסה. לא שמע אותה נכנסת בלילה. כנראה ישן עמוק. הוא רוצה לחבק אותה, להריח את ריח הנדודים שלה, אבל נמנע.
אין לו מספיק זמן לזה, יש לו יום עמוס. העיקר שהספיק לכתוב לה כמה מילים בלילה על פתק. הוא באמת התכוון לזה שלא משנה לו מה עבר עליה ושהוא עדיין אוהב אותה. הוא יודע שהיא תרצה לספר לו הכל, לפרט, לתאר, לשתף אבל הוא לא ממש רוצה לשמוע. אין לו סבלנות לשטף המילים שלה. הוא מפחד מהתובנות שהגיעה אליהן, מפחד מהרגע בו היא תבין שהוא לא בשבילה. מפחד מהרגע בו היא תכריח אותו לעשות מסע משל עצמו. הוא מעדיף לשמור את הבפנים שלו – בפנים. לא להוציא החוצה מחשבות או רגשות מיותרים. הוא לא רוצה עימותים או ויכוחים. רוצה את החיים זורמים על מי מנוחות, ומה שהיה, שיישאר סגור בתוך קופסה נעולה.
הוא מביט בה עוד פעם אחת לפני שהוא יוצא לעבודה. היא ישנה מכווצת כמו כדור מאורך, מחבקת את עצמה. בזוויות עיניה נקרשו דמעות מלוחות . הוא שמח שיש לו אותה ועוד יותר שמח שיש לו עבודה אינטנסיבית שמצמצמת את הזמן איתה. זה לא נשמע לו מוזר, זה נשמע לו בסדר גמור. זה נשמע לו הגיוני ונכון. הוא עובד ומפרנס, מצליח מאוד ויש לו גם אישה. הכל בסדר.
היא קמה מיד כשהיא שומעת את הדלת נסגרת מאחוריו. היא ניגשת לחלון, רואה אותו נכנס למכונית המנהלים שלו. “אני לא יכולה לעזור לך יותר” היא חושבת לעצמה. “הייה שלום איש יקר” היא אורזת את מחשבותיה, אוספת את החפצים שלה – הספרים, המחשב, הדיסקים. מארון הבגדים היא מוציאה מזוודה גדולה אליה היא מכניסה את בגדי הקיץ והחורף. היא עומדת באמצע הבית שהיה שלה, ונפרדת מהחפצים שהיא אוהבת, מן התמונות על הקירות, מן העציצים במרפסת. היא לוקחת ספל אחד שפעם קיבלה במתנה “הקלפים תמיד בוחרים אותך” כך כתוב עליו, היא יודעת שעכשיו זה הזמן שלה לערבב את הקלפים בחפיסה ולבחור בקלף חדש. כי עכשיו החיים. עכשיו החיים!
