נעמה
זהו הקיץ כבר כאן. השדות הפכו צהובים ונקצרו זה מכבר. רוח חמה מגיעה מכל מקום ובכדי לצאת לרוץ אני חייבת לקום ממש מוקדם בבוקר. למזלי, נועם טורח להשכים אותי וביחד, הריצה שלו וההליכה שלי, זה הרבה יותר כייף.
הבוקר התחיל כרגיל, הציפורים, שכבר בהנץ החמה מצייצות, קרניי השמש הרכה, מעטרות את פניי בקווי התריס, החמימות הזו של הבית שהיה סגור בלילה.
והחלום.
שוב חלמתי אותו הלילה, את החלום הזה, שכבר כמה לילות אני מתעוררת ממנו שטופת זיעה. אני מנערת את ראשי שוב ושוב, כאילו לנער את החלום הזה ממני. טוב, נו, זה לא ממש עוזר. המראות הכל כך מוחשיים חוזרים אליי שוב ושוב.
ההודעה הצפוייה מנועם, שמחכה לי כבר מוכן לריצת/הליכת הבוקר שלנו, מחזירה אותי למציאות. אני נועלת במהירות את נעלי ההליכה שלי, אוספת את שערי לפקעת גבוהה ויוצאת אליו. הוא מבחין מיד שלא ישנתי טוב. “מה קרה?” הוא שואל מיד. “לא, כלום.” אני משקרת. “בוא נתחיל במסלול שלנו”.
אנחנו הולכים במהירות ובשקט. נועם לא מתחיל לרוץ. הולך בקצב שלי. מידי פעם מגניב אלי מבטים. כשאנחנו מגיעים לשיא הגבעה אליה הלכנו, אני נעצרת. פורשת את ידיי לצדדים ונושמת נשימה עמוקה מאוד. הדמעות לא מאחרות להגיע. נועם מחבק את גופי המזיע ומנשק את פניי הרטובות. “אז עכשיו תספרי לי מה קרה?”
החלום
אני נוסעת במכונית שלי. אני חוצה צמתים, מאיצה את המכונית למהירויות גבוהות, המכונית חותכת את הנוף. אני מגיעה לגשר גבוה וממשיכה איתו אל התהום העמוקה . המכונית שלי צונחת אל התהום. אני הופכת לאבק, מתפזרת ברוח החופשית ונעלמת לעד ולתמיד. בקיצור, אני חולמת שאני מתה. ולא רק שאני מתה, אלא שאני זו שהורגת אותי ואם זה לא מספיק, אני חולמת שאני לא סובלת…אולי אפילו שמחה לפזר לאבק את עצמי, את מחשבותיי, את הווייתי, את המשאות שמעיקים עליי.
כשאני מתעוררת מהחלום הזה, אני בודקת שאני חיה, דבר ראשון. אחר כך אני עורכת עם עצמי שיחה רצינית ומנסה להבין, לפרש, להסביר לעצמי, מה זה החלום הזה. “אז אתה מבין? כבר כמה לילות וימים אני נטרפת ממחשבות, מהשערות, מהסברים ומהחלום הזה שחוזר על עצמו, לילה אחר לילה.”
“אני מבין. ובכלזאת, לא ממש מבין. לאיזו מסקנות הגעת?” אני צוחקת מההיגיון הפשוט שבשאלה שלו. הוא כל כך ישיר וברור האיש הזה.
“המסקנה שלי? אנסה להסביר לך…” אני מבינה מהחלום הזה דבר מאוד פשוט. הזמן שלנו כאן קצר. אני חייבת לנצל כל רגע, אולי בעצם לא לנצל כל רגע, פשוט לחיות כל רגע. באמונה מלאה בעצמי, ביכולות שלי, בדרך בה אני בוחרת ללכת, באנשים שהולכים איתי. אני חייבת לעצמי לחיות באמת שלי. לבחור בכל יום מחדש בעצמי. ולאהוב את הבחירה הזו. לדעת שאף אחד אחר לא יחיה את החיים שלי עבורי, רק אני!
“נעמה, את יודעת שאני מסכים עם כל מילה שלך, ובכלזאת, אני רוצה לדעת מה זה אומר מעשית, מה את הולכת לעשות עכשיו כדי לממש את החיים שלך?”
דקירה קטנה בראש, מזכירה לי את החשיבה ההגיונית והרציונאלית שלי. כן, אני לא חושבת רק מהראש, לפעמים אני נותנת לאיברים אחרים לחשוב עבורי גם. והנה הראש שלי מזכיר לי את עצמו….מה אני רוצה לעשות בעצם? מה אני רוצה ? ? ?
אני מתיישבת על האדמה הקשה, מביטה קדימה אל האופק. אני רואה את החיים מתעוררים ליום החדש, משאית הזבל שבאה לאסוף את האשפה, אנשים חרוצים שיוצאים מוקדם לעבודה עם תיק מסמכים גדול וחליפה, או הפועלים בבגדי העבודה המהוהים. אני רואה את שרה החברה שלי, מדשדשת לקחת את עיתון הבוקר, אני רואה את האיש הטמבל, שהיה פעם הבעל שלי, שולח נשיקה למקסימה שאיתו, ואפילו כמה צעירים שיצאו לריצת בוקר. נועם מתיישב לידי. אני מושיטה לו את ידי. הוא מנשק אותה ומחכה שאגיד לו מה אני באמת רוצה לעשות עכשיו עם החיים שלי.
“חשבתי על משהו” אני מתחילה משפט. “כשאת אומרת “חשבתי”, את מתכוונת מהראש או מהבטן?” הוא שואל בטון מבודח ורציני כאחד.
“אתה כבר מכיר אותי … חשבתי שמה שאני הכי רוצה עכשיו זה לצאת לטיול ארוך. קצת כמו בחלום, לסגור הכל, להיפרד מהמוכר והידוע ולצאת לטיול ארוך של כמה חודשים. לא יודעת איפה, לא משנה לי איפה. העיקר לנער את החיים שלי קצת. להתנתק מהמוכר והידוע ולהתגעגע אליו מרחוק. “
“ואני? איפה אני משתלב בסיפור שלך?” הוא שואל במבט נעלב.
“אתה חלק מהסיפור שלי אם תבחר להיות חלק ממנו. זו חייבת להיות הבחירה החופשית שלך בי ובדרך שלי. אני לא רוצה לחשוב בשבילך, להחליט עבורך. אני מספרת לך מה אני רוצה. עכשיו תחשוב מה אתה רוצה !“
שקט משתרר בינינו וסביבנו. רק זימזומי חרקים וציוצי ציפורים. נהייה פתאום חם ממש. אני קמה ואחרי נועם.
“אני יכול לחשוב על זה, לפני שאני עונה לך? ” הוא שואל תוך כדי ירידה מהגבעה. “נועם, קח את הזמן שלך. אני רוצה שהקיץ הזה, יהיה הקיץ בו אתחיל לחיות את חיי כמו שאני רוצה. “
נועם
וואו, כמה שנעמה הפתיעה אותי הבוקר, אני נכנס למקלחת, פותח את המים הקרים. מנסה לסדר את המחשבות שלי. אני, בניגוד לנעמה, חושב רק מהראש. לא יודע איך חושבים מאיברים אחרים בגוף. והדברים הראשונים שקופצים לי למחשבות הם העניינים הטכניים. יש לי עבודה. יש לי ילדים. יש לי בית וחשבונות ומזונות. יש לי אהבה נחמדה עם נעמה. עד היום היא לא לחצה. כל אחד מאיתנו ממשיך לגור בבית שלו, אנחנו נפגשים בכל יום נהנים מהיחד וגם מהלבד. עבורי זהו סידור אידיאלי. האמת, אף פעם לא שאלתי את נעמה אם היא רוצה יותר מזה, הנחתי שגם לה נוח ככה. ועכשיו היא פתאום מדברת על לנסוע למקום רחוק, להתנתק, להתרחק מהמוכר והידוע. ובנוסף לכל אלה, היא שואלת אותי מה אני רוצה. אני רוצה מה שיש לי, מה השאלה, אני לא יודע מה לעשות עם השאלה הזו ועם הרצון שלה לחיות את חייה בדרך שלה.
אני נוסע עם המחשבות האלה לעבודה. כל היום המחשבות האלה מציקות לי. אני מחליט שבערב, כשיהיה קצת יותר נעים, אצא לריצה ארוכה, אנקה את הראש קצת, אסדר את המחשבות.
כשמגיע הערב, אני דוחה את היציאה לריצה, מחייג לנעמה ומנתק, שותה כוס קפה קר, מסתובב בבית, נכנס לפייסבוק, משוטט קצת …לובש את בגדי הריצה שלי, נועל את הנעליים הטובות ויוצא לרוץ. אני נהנה להרגיש את הרוח שמכה בי ברכות בפנים כשאני רץ. אחרי מרחק מסויים, אני מפסיק לשמוע את הקולות מסביב ונמצא רק עם עצמי, בריכוז מלא. אני חוצה בריצה את הכביש, כשמכונית חולפת על פניי וכמעט פוגעת בי, בשנייה האחרונה הספקתי לברוח ממנה. רעד משתלט לי על הגוף, נעמד בצד הדרך המום. יכולתי להיפגע, איזה נהג אידיוט, היה לו אדום ברמזור. אני נשען על עמוד החשמל, מוציא ביד רועדת את הסלולארי מהכיס של החולצה. “נעמה” אני קורא לה בקול רועד , “את יכולה לבוא לאסוף אותי?” תוך כמה דקות היא מגיעה, על פניה מבט מודאג. אני נכנס למכונית שלה, עדיין רועד. היא מושיטה לי בקבוק מים, אני שותה כמעט את כולו בלי הפסקה.
“נועם, אהובי, מה קרה? אתה חיוור כל כך. הידיים שלך קפואות. אתה רועד” היא מוצאת לי איזו מגבת שנשכחה, מכסה את כתפיי. אני מנסה להרגיע אותה “אני בסדר, הכל בסדר, אני חי, לא?!”
מאוחר יותר, אצלי בסלון, כשאני כבר רגוע יותר, שתי כוסות תה צמחים על השולחן, אני מוציא קופסה קטנה וכורע ברך ליד נעמה.
“אהובתי, כל היום חשבתי על השאלה שלך, אני יודע מה אני רוצה. אני רוצה אותך. את כל מה שאני רוצה, זהו. עם כל השאר אסתדר. כל השאר גם יסתדר איתך. הוא כבר מסתדר איתך.”
אני מגיש לנעמה את הקופסה, היא כבר דומעת האהובה הזו שלי, הדמעות שלה מיד זולגות. היא מחזיקה את הקופסה סגורה בין שתי ידיה. “נו תפתחי אני מאיץ בה.”
“נועם שלי, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?” אני מסתכל עליה, על האישה הזו שכל חייה הרגילו אותה לחשוב גם בשביל אחרים, להתגמש עבור אחרים, לוותר על החלומות שלה כדי שלאחרים יהיה טוב. אני מסתכל עליה ואומר לה “תפתחי בבקשה”.
נעמה
אני מודה, פחדתי לפתוח את הקופסה שנועם הניח בידיי. פחדתי שהוא מניח בידיי, את האושר שלו. פחדתי מהרגע הזה שבו נתחייב אחת לשני. אני אוהבת אותו בכל ליבי, יחד עם זאת אוהבת מאוד את החופש שלי. לא ידעתי מה לעשות עם הקופסה הזו. אבל הוא כל כך ביקש, אז פתחתי.
בפנים הייתה מונחת שרשרת, על השרשרת היו שני מפתחות. הלב שלי החסיר פעימה. “זו לא טבעת!! ” אמרתי בהקלה גדולה. נועם פרץ בצחוק גדול. “לא, זו לא טבעת. הרי סיכמנו כבר בתחילת הדרך שככה אנחנו הכי אוהבים, למה לקלקל???”
“אז מה המפתחות האלה?” אני שואלת ובראש כבר מחפשת פרשנויות כהרגלי.
“את מצאת את המפתח ללב שלי ואת המפתח לדרך שלך, אלו המפתחות שלך, לי יש שרשרת עם מפתח אחד, המפתח ללב שלך, כי את המפתח לדרך שלי עדיין לא מצאתי.”
הוא מחבק אותי בחום ואהבה. האיש הזה, מתחת למעטה הקשוח, רך ואוהב כל כך. אני מחזירה לו חיבוק. “צאי לדרך נעמה. יכול להיות שאצטרף אליך בחלק מהדרך, אם אמצא שזו גם הדרך שלי.”
בנסיעה לשדה התעופה, שתקנו אוחזים ידיים. אני יודעת שהפרידה הזו תהיה כואבת בכל איבר ואיבר מגופי. אני גם יודעת שהכאבים יעברו, ברגע שאעבור את סף הדרך שלי ואז יישאר הגעגוע.
לשדה התעופה ליוו אותי גם שרה, סטיב וג’וי המתוקה שלהם, הם הבטיחו לטפל בבית שלי ובגינה בתקופה שאעדר.
בידיה של שרה הנחתי מכתב. אמרתי לה שאת המכתב נפתח יחד בקיץ הבא בעוד שנה. במכתב כתבתי את כל מה שיקרה לי השנה במבט לאחור. כדי שכשאפתח אותו בעוד שנה אקרא על כל מה שעבר עליי .
מן זרקור שכזה אל העתיד ואל הדברים שעדיין לא קרו ושאני מאמינה שיקרו.
אני נפרדת מכולם, נועם מחבק אותי ומנשק ולא רוצה להרפות את אחיזתו. “שחרר ותשתחרר” אני לוחשת לו….”המפתח של הלב שלך אצלי אל תשכח, אוהבת אותך מאוד.”
נועם
היא נעלמת לי בין כל האנשים בשדה התעופה. אני רוצה לרוץ אחריה, להתחנן שתישאר, להחזיק אותה חזק שלא תלך. אבל נשאר תקוע במקום. יודע שהיא עושה את מה שהיא רוצה ושאני עושה את מה שאני רוצה, כי אם הייתי רוצה אחרת, הייתי עושה!
למחרת בבוקר, השמש עולה ואני מושיט את היד להתקשר להעיר את נעמה לריצת ההליכה שלנו. אז אני נזכר שהיא לא כאן, שהיא כנראה עדיין בין שמים וארץ, בדרך לממש את הרצון שלה.
נעמה
בסופו של דבר, האהבה מנצחת את הכל, נכון? כל זה היה בקיץ. הטיול שלי היה קשה. מסתבר שלהתנתק זה לא פשוט. התגעגעתי בכל רגע נתון לנועם, לילדים שלי, לבית שלי, לארץ החמה שלנו, לחברים הטובים. כשפחתו הגעגועים, התחלתי להנות, לצלם בלי הכרה כל מקום, לטעום טעמים חדשים ולשלוח סיפורים מצחיקים לאהובים שנשארו בארץ. לא טיילתי בהרבה מקומות. למדתי “להשתהות” להגיע למקום חדש, ללמוד את אורחותיו, להטמע במקום. עבדתי קצת, טיילתי קצת. הכרתי המון אנשים מקסימים. יחד עם זאת הגעגוע והרצון לחוות את החוויות האלה עם האהובים שלי, הכניעו אותי. רציתי לחזור לחיבוק שהשארתי מאחור. אז ארזתי את תרמיל המסעות שלי, הזמנתי כרטיס חזרה, והודעתי לנועם שאני חוזרת.
כשחזרתי, רוח חמה של סוף קיץ קידמה את פניי בירידה מהמטוס. באולם הנכנסים חיכה לי האהוב שלי. שזוף ומחייך. בזרועות פתוחות אסף אותי אליו ואמר לי “זהו, מכאן את לא הולכת בלעדיי לשום מקום” .
לסיפורי העונות הקודמים:
