“אוראן, כל סוף זו הזדמנות להתחלה חדשה” אלה אומרת לי ואני מפנה אליה את גבי ומיד דוחפת את האוזניות שלי חזרה לאוזניים ומסיימת בזה את הדיון, אבל כרגיל קשה לי להישאר בלי זו שאומרת את המילה האחרונה, כמו בכל דיון שאני משתתפת בו.
אני מסתובבת חזרה לכיוונה, שולפת את האוזניות מאוזניי ויורה לעבר החברה הכי טובה שלי, זו שדווקא באמת כן עוד אכפת לה ממני, “ולפעמים סוף זה פשוט סוף ואין מה לעשות לגבי זה”. אני דוחפת את האוזניות חזרה ומניחה לשירים שעוזרים לי לקבע את הדיכאון שלי, להמשיך לעשות את עבודתם נאמנה.
אני לא צריכה להביט לאחור כדי לראות את העיניים המתגלגלות והראש שנע מצד לצד שלה כדי לדעת שכל אלה אכן קורים ורוב הסיכויים שהיא צודקת במה שעובר לה כרגע בראש.
הסופרמרקט מלא היום במיוחד יחסית ליום רביעי ולשעה המאוחרת שבה נכנסתי אליו, אבל חסרים לי כל כך הרבה דברים שאני נשבעת שהמקרר הוסיף לי בעצמו כמה דברים לרשימה שאין לי זכרון שרשמתי.
השיר ההוא שמזכיר לי אותו שוב מתנגן וזה מוזר כי אני זוכרת שמחקתי אותו מרשימת השירים אחרי הפעם הרביעית שהוספתי אותו לשם. אני נעצרת בין הבצלים לתפוח האדמה וביד שלי עדיין יש גמבה שלקח לי שעה לבחור. אני מבינה שאני בוהה בה יותר מדי זמן כשאני מרגישה עגלה נדחפת לישבן שלי ומעירה אותי ממחשבותיי.
אני מחליטה לחזור לאזור של הגמבות ולבחור אחת טובה יותר ואני כל כך מתעכבת בחיפוש אחר כל פגם בכל אחד שמגיע לידיים שלי שאני מפספסת את העובדה שככל הנראה מישהו עומד לידי ומביט בי בעניין רב. אני שולפת אוזניה אחת ומפנה אליו את מבטי ומלוא תשומת לבי.
“אפשר לעזור לך במשהו?” אני יורה לכיוונו ולמרות שמראהו נאה והוא בגיל המתאים, אני לא מצליחה לראות מעבר לכעסים ותסכולים שלי שאין להם טיפת קשר אליו מלבד היותו זכר.
“אני מנסה ללמוד את השיטה לבחירת ירקות טובים, נראה שאת מומחית בעניין הזה או משהו” הוא אומר וקורץ לעברי. אני מגלגלת עיניים לגמבה, בדיוק כמו אלה, כי היא לא היחידה שיודעת לעשות את זה.
“מצחיק מאד, אתה מוזמן לקחת את כל המילים היפות וההתחנפויות שלך למקום אחר, זה לא יעבוד לך כאן או אצלי היום, סתם בזבוז אנרגיה מיותרת“ אני עומדת להחזיר את האוזנייה למקומה ולהמשיך מאותו מקום שהשארתי את עצמי בו לפני ההפרעה הזו, אבל מה שהוא עושה מצליח להסב את תשומת לבי ואפילו להפתיע אותי. צחוק מתגלגל שכמוהו מזמן לא שמעתי חודר את שריון האדישות שלי ואני מוצאת את עצמי מרותקת לפניו המאדימות, עיניו העצומות, הראש שנזרק קצת לאחור ובעיקר לצליל הצחוק הזה שככל הנראה אני אחראית עליו בלי ממש להתכוון לכך.
בתור מי שלא זוכרת את הפעם האחרונה שהיא צחקה כך, אני מהופנטת מהקלות שבה אדם זר מצליח לייצר את הפעולה, שפעם נראתה לי כל כך פשוטה ובשבועות האחרונים נראית כמו זן נכחד של חיה נדירה ביופייה.
אחרי שהוא נרגע מצחוקו המשגע אני מרגישה נינוחה וקצת פחות כועסת והוא כנראה מבין את זה כי הוא מושיט לי את ידו ללחיצת יד. אני מושיטה מיד את שלי וחיוך קטן וכמעט בלתי רצוני עולה על פניי.
לרגע אחד כל הדמעות, הכאב והלילות הלבנים מלאים במחשבות נדחקים הצידה ואפילו בא לי לרגע אחד לא להיות יותר זו שטובעת שוב מחדש כל בוקר וכל לילה בזכרונות כואבים עליו ועל הימים הטובים שהיו לי איתו.
אני אולי לא מוכנה עדיין להיפרד מהמחשבות עליו, מהאהבה שלעולם לא תתפוגג, אבל בא לי קצת אחרת, קצת שמח יותר וקצת נעים יותר בלב.
אני לא יודעת אם היד המושטת הזו אליי היא שתהיה אחראית לשינוי שאני משוועת אליו ואולי אצטרך חמש עשרה זוגות ידיים מושטות או מאה לפני שאצליח להרחיק לחלוטין את הכאב ולמלא את החור הגדול שנפער לי בבטן ביום שהוא עזב.
אני חושבת שכדאי שאתחיל מהיד הראשונה הזו שמציעה לי תחליף מלטף גם אם זמני לכל אותם סכינים שדוקרים אותי בכל מקום בגופי בשעות לא שעות. אני לוקחת את הסיכון ולוחצת את ידו, מרימה את עיניי ונתקלת בזוג עיניים, שרק כעת מבחינה בכחול העמוק והחודר שלהם.
הוא מוצא חן בעיניי הצוחק המקצועי הזה וככל שאנחנו ממשיכים לשוחח וגם אחרי שעתיים של קפה ועוגה שמובילות לבירה ובייגלה בפאב מקומי, אני מבינה שמשהו בי היה חייב את זה.
יש מי שיקרא לזה ריבאונד, אבל מה זה משנה? אלה ודאי תשמח לשמוע ממני שהיא צדקה וכן נתתי לו הזדמנות וגם לזה שאחריו אתן ואולי גם לזה שיבוא אחריו, אבל בעיקר אני מעניקה לעצמי הזדמנות להתגבר על סוף אחד כואב במיוחד ולזכות בהזדמנות חדשה לאהבה.
