כמו בסרט ישן וטוב, פרצה ביניהם האהבה. היא הייתה אי שם, הוא היה באי שם אחר ובכל זאת התאהבו.
כשניסו להסביר לעצמם מה בעצם היה שם, לא ממש הצליחו. כנראה שהזמן היה נכון, כנראה שהאנרגיות היו האנרגיות הנכונות ואולי מצג הכוכבים באותו היום, הוא זה שעשה את החיבור הזה. ביננו, זה לא ממש שינה להם את העובדה שזה קרה.
אבל אתם יודעים איך זה כשיש פתאום התאהבות כזו מפתיעה ופתאומית, זה מפחיד. כן. בגילם המתקדם, להתאהב זה לא משהו שיגרתי. זה לא משהו שאפשר בקלות שיקרה.
והפחד? טוב נו…אתם יודעים, פחדים זה דבר מתעתע, הם באים כשאנחנו לא בטוחים בדרך, או כשאנחנו מאושרים ללא הכרה. אז מגיע הקול הפנימי הזה, שמזהיר מפני הסכנה .
הקול הזה שאמר לו : “תיזהר לא להתאהב, היא תעזוב אותך בסוף ואז יישבר לך הלב” .
הקול הזה שאמר לה ” תיזהרי לא להתאהב, את מתלהבת מידי, שמחה מידי, מאושרת מידי. בסוף יהיה כאן בכי”.
עם כל הפחדים האלה, הם אמרו לעצמם שמגיע להם להיות מאושרים! מגיע להם להיות מאושרים עכשיו!! כי עכשיו החיים, והחיים הם מתנה ועוד אמירות ניו אייג’ שכאלה. אז הם הרשו לעצמם.
הוא אמר לה : “זהו, עכשיו את שלי ואני לא הולך לשום מקום” והיא ענתה, כשחיוך של אושר על פניה, “עכשיו אני שלך ואתה שלי ואני מאושרת “
ואז עלתה סוגיית הזמן. אם הייתם שואלים אותה לפני שבוע, הייתה אומרת, שמייחסים לזמן חשיבות יתר. כי מה זה משנה אם בתוך זמן קצר התאהבה בגבר זר לחלוטין , הזמן הוא לא מדד כאן. אבל כשדיברתי איתה השבוע היא כבר אמרה דברים אחרים. אולי בגלל ששניהם כל כך שונים. אולי בגלל שכבר הבינו, שהלבבות שלהם נמצאים אחד אצל השנייה ואולי בגלל שהרגישו שעכשיו הם בטוחים. ומתוך הביטחון הזה קרתה להם אי ההבנה הראשונה, שהחזירה כל אחד מהם כמעט לנקודת ההתחלה, לבחינה עצמית של הרגשות והתחושות, ובעיקר לבחינה של מימד הזמן.
אז כמו בסרט רומנטי הוליוודי, שני אנשים זרים, פתאום נכנסים אחד לתוך המרחב המאוד אינטימי של השני. פתאום יש כמיהה ותשוקה, מתגנבים געגועים. כואבים כאלה, שמכים בבטן עמוק, מן רצון כזה לשמוע, לגעת להרגיש, לראות. טוב, לא צריך להגזים. הם שני אנשים מבוגרים. לשניהם משפחה ועבודה ומיליון עיסוקים ואהבה חדשה. ותפיסות עולם מן העבר, וניסיון, אוהו הניסיון. כמה הוא נוכח בקשר החדש והשבירירי הזה. הצלקות המשורטטות על ליבותיהם, הציניות שנולדה אי אז, עם שיברון הלב הראשון והשני ואולי השלישי. מערכות היחסים הקודמות. אל כל אלו מתווסף החוסר, או אולי הרצון למלא את החסר, להשלים חסכים, לקבל מה שלא קיבלו אז. וכמובן, האישיות שלהם.
הוא הרציני, או המצחיק. שמחזיק לה את הלב בעדינות ולפעמים קצת מוחץ. היא המחייכת לכל עבר, המחזיקה לו את הלב בעדינות מבלי לשחרר.
היא, שחסרה חיבוקים ואהבה, כמו ילד שהתייתם ומחפש קירבה הדוקה, והוא, שכבר חווה את החופש שבמערכת יחסים קלילה, ומחפש קירבה מתונה.
דמיינו את הדבר הזה, נסו לתאר לעצמכם שני עולמות שכאלה מתקרבים אחד אל השני, מחפשים את הקו המשיק, את החלק המתחבר שלהם.
יחסים חדשים בין אנשים, הם דרך שהולכת ונבנית תחת רגליהם. צעד ועוד צעד, במתינות, במהירות, בעליות ובמורדות, לאורך הים או על קו הרכס. נבנית עם כל פגישה, עם כל שיחה עם כל נגיעה ואמירה. והיא רצתה רק חיבוק והאו רצה קצת מרחק. והיא נפגעה והוא הקשיח עמדותיו. והיא כמעט התחננה והוא סגר את דלתותיו.
כשחשבה על הדברים בבוקר שלמחרת, הבינה פתאום את כל הסיפור. כמו בסרט הוליוודי טוב, הגיבור והגיבורה מתאהבים והולכים שלובי זרועות אל השקיעה, והיא? רוצה את הזריחה, את האור הגדול על פניה את החיבוק החם של זרועותיו. והיא לא תוותר עליו והוא לא יוותר עליה, רק שבאמת צריך לתת לזה זמן.
הזמן, אכן מייחסים לו חשיבות רבה ובצדק. כולנו זקוקים לזמן. למרחב נשימה. לשקט שלנו בתוך ההמולה, להיות עם עצמנו לבד. במרחב האישי והאינטימי שלנו.
היא הבינה את זה.
הוא הבין שהם שונים.
אצלה, הכל מאוד כאן ועכשיו ובעוצמה גבוהה. היא מחפשת מקום לחיבוקים שלה, לדיבורים שלה לאהבה העצומה שלה. הוא מחפש מקום לחיבוק שלו, לדיבור שלו, לאהבה שלו.
אמרתי להם, ממרום גילי וניסיוני, שצריך לתת לדברים מרחב. מקום. זמן.
שלהיות מאושר צריך להחזיק אותנו לאורך זמן, שייהנו מהאושר הנדיר שלהם, מהרגעים הקטנים של ה “ביחד”, מהאופק שנפתח אליהם רחב מאוד. שהדרך המשותפת שלהם, ייחודית רק להם והם הסוללים אותה .
היא הסתכלה עלי בעיניים נוצצות, תמיד דימעה קטנה תלויה לה בזווית העין, והוא הביט בי רציני וקשוב ובעיניו הירוקות הייתה אהבה.
