גן עדן

5b4fbdc9ab3c2.jpg

“אתה חושב שזה יעבוד בינינו?” אני שואלת את אלדד ומביטה בו, כמו שאומרים, בלבן של העיניים, מנסה לפענח מה קורה שם מאחורי גלגלי העיניים הכי יפות שראיתי. אהבתי אותן מהיום הראשון שנתקלתי בהן, לפני חצי שנה כשהרמתי את עיניי לבחור בסינר השחור והחולצה המכופתרת הלבנה ואני אוהבת אותן עוד יותר היום כשהוא לובש את הגופייה הכחולה, שקניתי לו לפני חודשיים ליום הולדת.

“ברור שזה יעבוד” הוא שולח את ידו ללחי שלי, בדיוק כפי שאני אוהבת ומלטף עם האגודל את קו הסנטר שלי. אני עוצמת את עיניי ומתמסרת לתחושה של כף ידו  הרכה והחמה על הלחי שלי.

“לא להירדם לי” זה בערך הדבר האחרון שאני שומעת לפני שאני נתקלת בדבר הבא וההזוי ביותר ששמעתי מעודי.

“אמא, אבא אומר שזה התור שלך”. אני מביטה ביצור החביב למדי הזה שיש לו שתי רגליים קטנות תואמות לשתי ידיים קטנות, אף קטן, פה קטן ויפה וקול של מלאך. הוא מסתכל עליי כשהוא חוזר על שלוש האותיות האלו שוב “אמא” ואני מסתכלת ימינה ושמאלה ומנסה להבין איפה האמא של הילד הזה שעומד מולי. המבט שלו נעול על מבטי ואני תוהה איך קרה שיש לי ילד ואני לא מזהה אותו בכלל. איזו מן אמא אני, שלא מזהה את הבן שלה? הבן שלי?!

“התור שלי לעשות מה?” אני משתפת איתו פעולה, כאילו שזה הדבר הכי הגיוני לעשות. “התור שלך לקחת אותי לגן עדן” הוא עונה בקול המלאכי שלו ואני תוהה אם הוא באמת מלאך כמו שהוא נשמע.

“אוקיי” אני עונה לו, על אף שאין לי מושג על מה הוא מדבר ורק מקווה שלפחות הילד המתוק הזה שאני מעריכה כי הוא בן ארבע בערך, יודע לכוון אותי לעבר היעד.

“יששש אמא, את האמא הכי טובה בעולם” הוא מתקרב אליי ואני מרגישה זוג זרועות קטנות ורכות מקיפות את צווארי ומצמידות את פניי לפניו הקטנות. אני נשארת קפואה במקומי, אבל מתמסרת לחיבוק הזה, נזכרת איך אותו סוג חיבוק ניתן לאמי על ידי בילדותי.

הוא מנתק ראשון מגע ופתאום נעשה לי קר בגוף, כאילו מעיל חם הוסר ממני ביום הכי קר בשנה.

“עוד פעם”, אני אומרת לו כמו מכורה ומושיטה לו הפעם את הזרועות הארוכות שלי לעברו ומזמינה אותו אליי.

החיוך שלו לא מאחר להגיע ואחריו עוד חיבוק עוטף וחזק שמצליח לגרום לי לעשות משהו שמזמן לא קרה לי. דמעות חמימות שוטפות את לחיי ומרטיבות את שנינו בו זמנית. אני מלטפת את שיערו החום והרך וקוראת לראשונה בשמו של הילד שלי ותוהה איך זה שהוא דומה כל כך לאלדד.

“נועם” אני לוחשת באוזנו, “כבר הגענו?” אני שואלת לתוך אוזנו.

“כן אמא, אבא נתן לי חיבוק מקודם ועכשיו אני בגן עדן איתך.”

“כן ילד שלי, גם אני מרגישה בגן עדן איתך עכשיו” אני מחזקת את החיבוק, אבל הפעם משהו בחיבוק מרגיש שונה.

“אהובה שלי, קומי” הלחישות הן כבר לא של נועם, הן של אלדד הפעם ואני תוהה האם כל זה באמת היה רק חלום?

אני פוקחת את עיניי לאלדד מחייך ואני מחייכת אליו חזרה. אצבעותיו מלטפות את לחיי ואז חיוכו משתנה. “דמעות למה?” הוא שואל בפליאה.

“אלו הן טיפות מגן עדן ואני יודעת כבר איך יקראו לבן שלנו” אני מתיישבת בפרץ של מרץ על הספה.

“הבן שלנו?” אלדד שואל בפליאה. “אנחנו יוצאים יחד רק חצי שנה, זה לא אמור להיות הפוך? את לא אמורה קודם לתאר איך תיראה שמלת הכלה שלך ואז איך נקרא לבן שלנו?” אלדד מחייך שוב ואני צוחקת.

“בוא לגן עדן בין זרועותיי” אני מושיטה לו את זרועותיי בדיוק כפי שעשיתי בחלומי עם המלאך הקטן שלי, שלנו וזוכה לחיבוק שמאשר לי שלפעמים המציאות מגשימה לי חלומות.

 

 

 

 

hadarcg012-net-il

אין חוקים לאהבה, הבלוג של: הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט. משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר. לשיגעון שלי אין מרפא.

סיפורים נוספים של הדר גבעתי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר