היא עמדה מול המראה ובחנה כל קמט ישן ובעיקר חדש וכל פגם שאולי טרם הספיקה לבחון לעומק עד היום. “מושלמת אני לא, וטוב שכך”, היא חשבה לעצמה בזמן שהתחילה לכסות כל פגם בעורה היפה שעטה עליו חיוך רוב שעות היום והשבוע.
סופי השבוע היו הקשים והבעייתיים והם אלה שעוררו בה את המחשבה שמשהו כאן לא כשורה. “באסת שישי”, היא כינתה אותם כך וכל תקוותה היתה להיעלם לכולם בסופי השבוע ולא ההפך .
הנה שוב שישי והנה שוב דמעה אחת מיותרת שזימנה את האחרות, אורחות לא רצויות במסיבת החיים שלה. חג האהבה לא ממש עוזר לה כשטרח להגיע ביום הזה בדיוק, כאילו מחפש לעשות לה דווקא, אבל היא לא תיתן לו לעשות לה את זה הפעם.
שוב חודר אליה השקט הזה שהיא למדה להפר ברעש הגלים שמתנפצים על שובר הגלים יחד עם כל שאר התקוות שתלתה בענפים שבורים.
שוב היא מתקרבת עוד קצת לאמת שלה ומבינה את מה שניסו יודעי דבר להגיד לה ללא הפסקה, בזמן שהיא העדיפה להדוף אותם ולהאמין לחלום שהיא רקמה כל חייה.
ואז כמו פצצת אטום שהתפוצצה, זה הכה בתוכה הכי חזק שיש, אותה אמת מוחלטת – הם כולם רק מראה של מה שהיא רוצה באמת ומה שהיא הכי צריכה.
אין באמת מי שאוהב אותה יותר ממנה וכך זה צריך להיות – רק היא את עצמה, כך זה נועד להיות מההתחלה, כך זה נכתב בכוכבים עבורה.
כן היא מוקפת אהבה של רבים, אבל לא באותה עוצמה, ללא תנאי ובאופן הכי נכון לה, כזה שיתקן עבורה את כל מה שחוותה רע באהבה.
היא לקחה את עצמה למקום הטוב שלה, לגמה מהמשקה הטעים שלה וחגגה את האהבה העצמית שלה ושכל האחרים יחכו לה הפעם.
היא כבר לא צריכה לחפש להיות במקום הראשון אצל האחרים, אלא לזכור להיות במקום הראשון אצלה, כפי שהיא היתה צריכה להיות שם כל הזמן הזה וכפי שהיא תדאג תמיד להיות.
לאהוב את עצמך, בעיקר בחג האהבה, זו לא מילה גסה.