“פעם במאה שנה, את מבינה מה זה אומר?” אמרה לי שירה בטלפון בהתלהבות, וכל מה שנותר לי לעשות היה להנהן לה בין ביס לביס מארוחת הצהריים המאולתרת שהכנתי לעצמי.
“טוב, טוב, את יכולה להגיע עם המשקפת החדשה שלך למרפסת שלי ולראות את כל הליקויים שיש לירח. אגב, כדי לראות את הליקויים שלי לא צריך לחכות מאה שנה או משקפת,” אמרתי במירמור שידעתי שיזכה אותי בהמשך בנאום התמיכה המפורסם שלה.
העובדה שעברתי לגור בדירה חדשה עם מרפסת הורסת הביאה אליי יותר אורחים ממה שהורגלתי עד היום, וטרם החלטתי אם זה משהו טוב או שזה משהו שלבסוף יגרום לי לקפוץ ממנה בעצבים.
בשעה תשע בערב על השניה הדפיקה העצבנית בדלת הבהירה לי ששירה כאן ולחוצה להיכנס ולהתמקם מול הירח. ביד שלי החזקתי שני בקבוקי בריזר וצלחת בייגלה ענקית, ובכל זאת הצלחתי בדרך לא דרך לסובב את המפתח ולפתוח לה את הדלת. היא חלפה על פניי כאילו הייתי אוויר ורצה למרפסת שלי כאילו היא זו ששילמה היום את השכירות המוגזמת עליה ועל הדירה שמחוברת אליה.
“תודה על העזרה כאן,” אמרתי בציניות האופיינית לי, ברגע שנכנסתי למרפסת עם כל הדברים בידי.
“כן, כן,” שירה הרימה את ידה אליי בזמן שהעיניים שלה כבר היו תקועות בתוך משקפת שחורה ומוזרה. הראש שלה זז איתה לכל הכיוונים, מלבד למקום היחיד שהיה צריך, לכיוון למעלה ולירח.
“תגידי, את רצינית? באת לראות את הליקוי או להציץ לשכנים הזקנים שלי? איכס!” צעקתי עליה והערתי את לילי, החתולה השחורה שלי, שהביטה בי בחצי עין כעוסה.
“את שבי בשקט, אף אחד לא שאל אותך,” אמרתי ללילי, שהמשיכה לא לשים עליי, בדיוק כפי שעשתה מהיום הראשון שנכנסה אליי לדירה והתמקמה, ללא הזמנה, איך לא, במרפסת שלי.
“זקנים הא?!” שירה אמרה בחיוך וביד שלה הזמינה אותי להתקרב אליה. “אם הוא זקן, אז אני כבר סבתא בת תשעים עם שישה נינים.” שירה העבירה אליי את המשקפת, שלרגע נשכחה המטרה לשמה נרכשה הבוקר.
שמתי את המשקפת על האף שלי ומיקמתי אותה כך שאראה באופן יציב. עצמתי עין אחת כדי לנסות למקד את מבטי לעבר שום דבר בנתיים, עד שמבטי נתקל בשכנה אחת שהשקתה את העציצים הנבולים שלה. “צודקת, לא זקנים, זקנות,” אמרתי לה.
הרגשתי את הידיים העדינות שלה מכוונות את הפנים שלי לכיוון אחר לגמרי מהמקום אליו כיוונתי את המשקפת ואז הבנתי סוף סוף למה היא התכוונה.
“פאק, הוא חתיך!” זה כל מה שיצא לי מהפה, ורגע אחד אחרי זה קלטתי את אותו חתיך משקיף עם משקפת שחורה ומוזרה משלו בדיוק לכיווני. הורדתי מהר את המשקפת מעיניי כמו מישהי שנתפסה מציצה לתוך חלון חדר של מישהו. זרקתי את המשקפת לתוך ידיה של שירה ונכנסתי פנימה מהר למטבח.
“מה קרה?” שירה מיהרה אחריי למטבח, מבוהלת מתגובתי הלא צפויה למראהו של גבר צעיר בצדו השני של הרחוב, שלכאורה צופה בדיוק כמונו בשמיים ומחכה לליקוי הירח המיוחד שמתרחש אחת למאה שנים, והתמזל מזלנו להיות שם כשזה קורה.
“הוא הסתכל לעברי, פאדיחות. עכשיו הוא יחשוב שאני איזה סטוקרית מוזרה. רק עברתי לכאן לפני שבוע וכבר ייצא לי שם של איזה סוטה והכל בגללך ובגלל הירח הזה!” צעקתי עליה.
“מה יש לך היום?” שירה צחקה עליי, וזה רק הרגיז אותי יותר שהיא חושבת שזה מצחיק. “כל השכנים שלך ברגע זה בחוץ עם משקפת, והליקוי רק בעוד שעה וחצי, אז סביר שכולם יציצו קצת אחד על השני עד אז. חוץ מזה שהוא עשה בדיוק את מה שאת עשית, ואולי מצא חן בעיניו מה שראה.” היא הזיזה בעזרת כתפה את הכתף שלי ועודדה אותי, כמו שרק היא יודעת לעשות בעשר השנים האחרונות.
“בואי נצא חזרה למרפסת, אני בטוחה שהוא כבר עבר לשכנה שלך עם הכלב המוזר ההוא והריסים המלאכותיים בהגזמה.” הבטתי בה ולא הבנתי על מי מדובר בכלל.
“עזבי, נתקלתי בשכנה שלך בחדר המדרגות וכמעט נדרסתי על ידי הריסים האלה,” היא אמרה, וידעתי שכל זה נועד רק כדי להרגיע אותי, וזה אכן עזר.
“טוב בסדר, את צודקת, סתם הגזמתי, כרגיל,” נאנחתי וחזרתי לשולחן הקטן שלנו.
“יוסטון ווי הב איי פרובלם,” שירה אמרה באנגלית נוראית.
“מה עכשיו? הליקוי נדחה לעוד מאה שנה בגלל שלביבי זה לא מסתדר עם הלו”ז?” אמרתי בציניות.
“אני חושבת שהחתיך ממול מנסה להגיד לך משהו.” היא העבירה אליי את המשקפת ומיהרתי לקחת אותה ממנה, מנסה למקד את מבטי לעבר המרפסת שלו, ובמיוחד לעבר דף הנייר שהוא החזיק בידו.
“רוצה לבוא עם החברה לראות את הליקוי מכאן? יש לנו כיבוד יותר טעים.” לא הצלחתי להסיר את מבטי מהדף וניסיתי להבין אם הוא באמת מתכוון אליי ולא לאיזו שכנה מעליי או מתחתיי. אולי אני בכלל רק דמיינתי הכל בגלל שירה והשטויות שלה.
“תביאי לי נייר ועט,” אמרתי לשירה והושטתי לאחור את ידי בהמתנה דרוכה אליה מבלי להוריד את מבטי מהדף ומהחיוך שלו שהצליח להאיר את השמיים שתיכף יחשיכו יותר עם הליקוי הקרב.
דקה עברה עד ששירה חזרה ובידה הטוש והדף שהצליחה להוציא מארגז קרוב ופתוח שמצאה במטבח. בפעם הראשונה הורדתי את מבטי משם וכתבתי מהר תשובה שתבהיר לי אם הוא מדבר אליי או לא, מקווה בליבי שהוא כן, כי הוא ממש שווה וגם מרחוק נראה שהוא קצת משוגע כמוני.
“מה אתה רואה שמוצא חן בעיניך בי, ממרחק כזה?” כתבתי לו שאלה שוודאי רוב האנשים יחשבו שהיא משונה.
החזרתי את הדף לכיוונו וחיכיתי לראות את תגובתו, אם תגיע בכלל.
ראיתי אותו מביט לכיווני עם המשקפת ושוב החיוך הזה. הוא הוריד את המשקפת ויכולתי לראות אותו הופך את הדף שלו וכותב שם משהו. לא היה לי ספק שהוא כתב לי, וזה גם לא ממש שינה לי מה הוא כתב לי, או לפחות כך חשבתי, עד שראיתי את המילים שהוא כתב. לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להבין שליקוי ירח כזה הוא אולי אירוע של אחת למאה שנים, אבל מה שקרה כאן היה אירוע של פעם בחיים.
“אני רואה אותך, חסרת סבלנות שכמותך.” ידעתי שהוא מתכוון לקעקוע שלי על זרוע שמאל, זה שמעיד על הליקוי הכי גדול שלי – חוסר סבלנות.
“בואי אליי,” אלו שתי המילים הבאות שהוא כתב והציג לי ממרחק של כמה בניינים ממני, ואני לא הייתי צריכה הרבה יותר מזה כדי לגרור את שירה, הבריזרים שלנו, המשקפת שלה ואת התקווה שלי שהתעוררה עם כל מטר שנסגר בינינו ועד הרגע שהוא פתח את דלת דירתו והביט בי במשך כמה שניות ובאמת ראה אותי.
