בתוך ליבי היא שוכנת לה, שקיעה יפיפייה שמתעוררת כל ערב באותה השעה. היא נעמדת באזור הנוחות שלי ומציפה את השמיים, מבחינתי במיוחד בשבילי, בכל קשת הצבעים האדומים, צהובים וכתומים שקיימים.
היא מפתיעה אותי כל פעם מחדש בתמונה אחרת שלה, פעם עם עננים ופעם בלי, פעם יותר מוארת ופחות קצת כבויה, קצת כמוני.
היא מלהיבה אותי בצבעוניותה, נחישותה ובעוצמתה לרגש אחרים. כל מה שהיא רוצה הוא שנביט למעלה ונראה אותה כמו שהיא וכמו שהיא בחרה להופיע באותו יום.
לא ברור למה הבריות החליטו לקחת את המילה שקיעה ולחבר אותה למושג שלילי שהוא שווה ערך לנפילה וירידה. ההפך הוא הנכון, השקיעה מסמלת את השלמתו של עוד יום מוצלח או לא, עוד יום שהביא איתו הישגים או כשלונות, אהבות או אכזבות, לידות או מיתות. בכל מקרה שקיעה היא השלמה של מעגל.
השקיעה מסמלת סיכום של מצב, יום וחיים שלמים שהתקיימו בעשרים וארבע השעות שעברו מאז הפעם האחרונה שהיא שקעה.
זו העת להעניק להרהורים ולמחשבות לשקוע על כל מה שהיה ומה שיהיה. להותיר מאחור את הכאב ולהוביל קדימה את התקווה לטוב יותר, לאהבה ולאושר.
מה שאנחנו בוחרים לעשות בעשרים וארבע השעות מאז השקיעה האחרונה, הם סך כל הבחירות שלנו וניצול ההזדמנויות שלנו באותן שעות.
פעם אהבתי להביט בשקיעה בעיקר בחוף הים, כי רק ככה אני אוהבת להביט בשקיעה, כשהיא מרוחה לי על כל השמיים ואף אחד ושום דבר לא עומד ביני לבינה.
היום ממרפסת ביתי החדש, היא שם כל ערב קוראת לי שאצא לראות אותה, להבחין בה, לאהוב אותה ולחבק אותה, קצת כמוני.
