הם היו ילדים של שמש, ביום שנפתחה עונת הרחצה, יכולתם למצוא אותם כבר במים, מהבוקר ועד שהבריכה נסגרה. כל יום כל היום. עורם הפך שחום מיום ליום, “נהייתם כושים” הייתה סבתא אומרת להם. והם היו צוחקים בשיניים בוהקות מלובן.
הוא תמיד בבגד ים מהוה משמש והיא בכל יום בבגד ים אחר ”כדי לגוון את המראה”, הייתה אומרת.
סבא לימד אותם לשחות, עוד כשהיו תינוקות ממש קטנים. הוא גדול מאחותו בשנתיים בדיוק, אבל כשהיו קופצים יחד לבריכה, כולם חשבו שהם תאומים.
סבא, היה לוקח אותם, אחד בכל יד, על השביל הארוך שהוביל לבריכה. היה מניח את חלוקי המגבת על כיסאות הפלסטיק, מורח אותם בשמן קוקוס כמיטב המסורת של אותם השנים. את הקופסא עם פלחי האבטיח היה מניח מתחת לכיסא, כאילו שהצל יכול היה לשמור על קרירותו.
סבא היה שחיין מעולה, אפילו היה פעם בנבחרת השחייה המקומית. הוא לבש בגד ים ספידו צמוד בצבע כחול כהה ועורו היה שחום מצריבתה התמידית של השמש. הוא תמיד קפץ ראשון למים, “לבדוק את הטמפרטורה” והקטנים היו קופצים אחריו. הוא לימד אותם את התנועות הארוכות של שחיית החתירה, לא ויתר להם על שלמות הסיגנון. והם היו מתאמצים לפעול על פי הוראותיו המדוייקות כי לא רצו לאכזב אותו. כך בכל יום מימי חופשת הקיץ הארוך והחם. בשנים הראשונות, כשעורם היה עדין ובהיר מאוד, היו נצרבים בשמש החמה, ואדמומיות כואבת הייתה מתפשטת על עורם. סבתא הייתה מורחת “אשל” קר על כתפיהם הקטנות על מנת לצנן ולהקל המעט על העור הצרוב. עם השנים, כשבגרו, הסתגל עורם לקרני השמש הצורבות והם קיבלו צבע שחום עמוק ויפה. שערם הארוך בדרך כלל, הפך צהבהב בקצוות, עיניהם השחורות הפכו כהות יותר וכפות רגליהם קיבלו “סוליות” עור מההליכה בשבילים החמים ללא סנדלים או מנעל כלשהו.
בסוף חופשת הקיץ, היו אוספים את חפציהם המעטים, ונוסעים בחזרה להורים שלהם בעיר הצפונית בארץ הקרה בו התגוררו כל השנה. סבתא הייתה מכבסת את חלוקי המגבת המהוהים, ומאפסנת בארון הגבוה. סבא, היה נאנח מן אנחה כזו, שהעידה על הקלה שהקיץ עומד להסתיים ויהיה נעים יותר, או שהעידה על ליבו המתכווץ מגעגוע תמידי לבנו וכלתו, ובעיקר לנכדיו, שנפשו נקשרה בנפשם.
ילדי השמש, היו תמיד אטרקציה בעיר הצפונית במדינה הקרה בה התגוררו. כשהיו חוזרים צרובי שמש לביתם בן שלוש הקומות, המחופה אבנים לבנות ומרוצף בפרקט כהה, נראו כמו הודבקו בטעות בבית הזה. כל כך שזופים, מלאי שימחת ילדות ועליצות של קיץ .
אמם הייתה מחבקת אותם ונושמת את ריח הארץ החמה שלה בשערם . היא אהבה את ארצה כל כך, אבל הלימודים והעבודה והחיים, הובילו אותם למקום בו הם חיים, חיי נוחות טובים. הם רכשו להם חברים טובים והחיים היו רגועים וטובים שם. רק שבכל שנה, כאשר היו חוזרים הילדים, ליבה היה נצבט מגעגועים לארץ הישנה והטובה. בעלה, הוא מזמן רצה לחזור, אבל שוב, החיים הנוחים השאירו אותם שנה אחר שנה בארץ הקרה.
השנה, חגגו הילדים 18, ו 16 שנים. יום הולדתם נחגג, כמו בכל שנה, ביום האחרון של שנת הלימודים.
“אמא” פנה אליה בנה בתום חגיגת יומההולדת, “אני נוסע השנה לסבא וסבתא ונשאר שם לעולמי עולמים….” היא ובעלה הסתכלו זה על זה בעיניים פעורות. “גם אני” אמרה אחריו אחותו. “אולי תבואו איתנו גם, לתמיד?” אביהם שלף את ההסברים הישנים, על כמה החיים שלהם טובים בארץ הקרה, על כמה קשה וצרוב שמש וקרבות, בארץ החמה והישנה. ועוד הוסיף אמירה על כך שהוא, הבן, יכול כבר להתחיל ללמוד לימודים גבוהים ולהמשיך את עסקיו של אביו. ואישתו הוסיפה, שהשנה הבת תחגוג את הנשף הראשון שלה והזכירה כמה היא אוהבת את קבוצת השחייה שלה ושאולי תגיע למוקדמות לקראת האולימפיאדה וכמה זה נפלא והזדמנות בלתי חוזרת.
ילדי השמש, הביטו בהוריהם. “אמא, אבא, אנחנו אוהבים אתכם מאוד, מאוד. אבל אנחנו מרגישים שזה לא המקום שלנו. אנחנו לא רוצים לחיות כאן יותר. דיברנו עם סבא וסבתא, הם יעזרו לנו אם תתנגדו” הם יצאו מפינת האוכל המקושטת, עלו לחדריהם וסגרו את הדלתות. הוריהם ההמומים והנבוכים, מחו דמעות של עצב שהתגלגלו על לחייהם. הם לא ציפו למכה הזו שניחתה עליהם בהפתעה מוחלטת. “בואי נעבור את הקיץ, זה יעבור להם עד אז, הם יתגעגעו לכאן, את תראי” .
כשעמדה להסתיים חופשת הקיץ, הודיעו הילדים להוריהם שהם לא חוזרים. הם כבר התארגנו, הבן נרשם למכינה קדם צבאית והבת לבית ספר ליד בית סבה וסבתה.
כעבור שנה, הגיעו ההורים לארץ הישנה. לבושים שחורים ואבלים. הם הגיעו להתאבל על ילדי השמש שלהם ועל זיו העלומים, שנגוז במחי גל ים אחד.
על החוף היפה והשקט, הקימו מצבה קטנה בצורה של קונכייה גדולה. עליה רשמו באותיות ברזל תכולות: “מכאן הלכו ולא שבו ילדי השמש שלנו. היפים והאמיצים שקפצו ללא היסוס להציל נערה טובעת וטבעו בעצמם. יהיה זיכרם ברוך”
מוקדש בעצב רב לבחור, שקפץ להציל נערה טובעת בחוף הים וטבע בעצמו. ולכל הילדים שטבעו הקיץ בגלל רשלנות וחוסר תשומת לב, או סתם בגלל מזל רע. תשמרו על החיים שלכם ועל החיים של האנשים היקרים לכם, כי החיים שלנו כל כך זמניים כאן.
