וְדַיֵּק

וְדַיֵּק

רציתי לכתוב על זינוק למעלה והלאה, על המראה למקומות חדשים ומסעירים, כי אין לי ספק שזה מה שהשנה הזו מזמנת לי.

השנים ההן, של התהפוכות הגדולות, של הקפיצות מצוקים בלי לדעת אם יש לך חבל קשור לרגליים או שאת מתרסקת על הסלעים, של המבחנים הקשים והנצחונות המשמעותיים, השנים ההן נגמרו.

אחריהן באה מנוחה, רגע להנות ממה שהושג, להכין במתינות את הבאות.

ועכשיו, עכשיו הגיע תור הקפיצה הגדולה ההיא, שחיכתה כל כך בסבלנות.

עכשיו הגיע הזמן להראות לעצמי האם אני באמת מחכה לרגע הנכון או סתם פחדנית עלובה שמתקדמת מילימטר מילימטר אל שפת הצוק, הבהונות כבר בחוץ, אבל לא קופצת.

אז רציתי להודיע לכם כבר עכשיו מה הולך להיות בשנה הבאה, אבל אני לא יכולה, עדיין לא.

רציתי לכתוב על המתנה, על ללמוד לנשום ולחייך ולזכור את הבריכה הפנימית הזו של מים חיים, שלא צריכה שום דבר מלבד הידיעה שהיא אהובה, שהיא אהבה.

עושה רושם שכל היקום חבר עם הגורל לסדר לי קורס בחיכיון ברמה של דוקטורט. לי, שכל מה שאני רוצה, אני רוצה לשלשום, ולכל המאוחר לעכשיו ומיד. השנה האחרונה התאפיינה בשיעורים מעצבנים במיוחד בעניין הזה, וכנראה לא קיבלתי ציונים מספיק גבוהים, כי זה לא נגמר. אני עדיין מחכה רוב הזמן.

מה שלמדתי היה שכשאין ברירה אלא לחכות, צריך ליצור מומנטום קדימה באמצעות דברים אחרים. יש בזה משהו שמשכנע גם את היקום להתחיל להזיז את התחת שלו.

השאלה היא מתי החיכיון נחוץ, מתי הוא חלק מהתהליך, ומתי את סתם דובונית עצלנית ונמנמנית, שמוכרת לעצמה שטויות על מארג ויקום ושיעורים והמתנה לזמן הנכון, במקום לקום מהתחת שלה ולעשות משהו בעניין.

אז רציתי להגיד לכם שההמתנה הסתיימה, שכל הגלגלים בתנועה קדימה, אבל אני עדיין לא יכולה. עדיין נושבות רוחות כבדות ומהוסות, ואני עדיין עוצרת את הנשימה ומחכה, יודעת, הפעם, שיש להמתנה שלי תאריך סיום, והוא ממש עוד מעט מגיע.

אבל עוד לא. אחרי החגים. קלאסי.

אז איך אני אמורה לדעת מתי לדחוף קדימה בכל הכוח, לפרוש את הכנפיים שלי למלוא גודלן ולזנק, לירות בכל התותחים לכל הכיוונים, ומתי לנוח, לנשום בשקט ולהמתין?

אני חושבת שצריך להקשיב, ואם התשובה לא ברורה, להקשיב עוד יותר בתשומת לב.

ולכן, זה מה שאני רוצה לאחל לכם ולי – שתהיה שנה מדוייקת.

שנדע לראות את עצמנו שקוף, לתפוס את עצמנו בפחדים שלנו, קטנים כגדולים, אבל גם לפרגן לעצמנו שקט, מנוחה, וכל מה שמשמח את הלב. שנדע לדייק לעצמנו את עצמנו.

שנדע לראות את מי שמסביבנו שקוף, שנרגיש חמלה ולא כעס. שנדע לדייק את המילים שלנו החוצה.

שנדע לדייק את ההקשבה שלנו.

שנדע לדייק אהבה.

שנזכור שהיקום הזה מסתובב במטרה הברורה של להועיל לנו, ואם נדע להקשיב לרוחות שלו, נקבל את כל המתנות שיש לו להעניק לנו.

לעצמי אני מאחלת שאם הפוסט הזה היה לכם קצת לא ברור, בעוד כמה חודשים הוא יהיה מדוייק לכם לגמרי.

 ***

Photo by Annie Spratt on Unsplash

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.