“אני סולח לך”. אני אומר לה ומביט בה בריכוז. היא מתכווצת בכסא הצהוב שלה. חיוך קטן בזווית פיה.
“על מה בדיוק אתה סולח לי??” היא אומרת ועיניה צוחקות.
“אני סולח לך על השנים שלא הכרנו, על החודשים שלא נגענו, על השבועות שלא דיברנו, על הימים שלא אהבנו, על הדקות שבהן לא נשמתי אותך”
היא מתקרבת אלי וגלגליי הכסא הצהוב שלה חורקים על הריצפה. הלב שלי דופק לקראתה. האישה הזו, איך זה שזכיתי להכיר אותה? מאיפה פתאום הגיעה אליי? נסתרות דרכי העולם.
“אני סולחת לך גם” היא מניחה את שתי ידיה על ידיי. אני מרגיש את הדופק של אצבעותיה הולם בי.
“אני סולחת לך על כל המילים שעוד לא אמרת לי, על כל החיבוקים שעוד לא חיבקת אותי, על כל הנשיקות שעוד לא נישקת. על הכל אני סולחת ורק על דבר אחד לא אסלח לך לעולם….”
אני נלחץ, לפעמים כשהיא הופכת להיות רצינית פתאום, אני יודע שתגיע איזו פצצה חמישה טון…
“לא אסלח לך לעולם כשלא תגיד לי את אשר בליבך, לא אסלח לך לעולם אם תשתוק את כאבך. לא אסלח לך לעולם אם תפנה לי עורף בלי הסבר. “
“מי אמור, אמורה מיו” אני לוחש לה.
“אני לא מבטיח להישאר לעולם כי מי יכול להבטיח נצח?! אני לא מבטיח להיות תמיד שמח ואוהב כי לפעמים גם אני כואב. אני לא מבטיח מה שאינני יכול לקיים, אני מבטיח רק מה שאני. מה שאיתי, מה ששלי. מבטיח להיות תמיד אני”
היא מקרבת את פניה היפות לשלי, עיניה נעצמות כשהיא מנשקת את שפתיי ברכות.
אני מנסה לעצור את הדמעות שלי והיא מלקקת אותן מפני ואומרת לי בשקט הזה שלה:
“אני כאן, אני אמיתית, אני שלך”.
Photo by Toa Heftiba on Unsplash
