הסיפור של “הסוד המושלם”

5ba41ee57673b.JPG

אור

בשנת 1997 נולדה לי תינוקת מושלמת. קראנו לה אור.

אור היתה החלום הרטוב של כל הורה. עיניים כחולות כמו ים, תלתלים בהירים ורכים.

מושלמת. היא תמיד חייכה וכמעט אף פעם לא בכתה. היא ישנה לילות שלמים מגיל חודשיים בערך. בגיל חמישה חודשים היא אמרה את המילה הראשונה שלה. בגיל תשעה חודשים היא התחילה לדבר, ובגיל שנתיים היא כבר דיברה שתי שפות.

מושלמת. מעולם לא היה לה התקף זעם. היא חלקה תמיד בשמחה את הדברים שלה עם ילדים אחרים וקיבלה כל אחד בחיבוק.

מושלמת.

היתה לה רק אצבע מצחיקה ברגל, מאד דומה לזו שלי יש. זה היה חמוד.

בגיל שנה וחצי, אחרי שהאצבע הזו גדלה כבר מעבר למה שניתן היה לצפות, והתחיל איזה משהו מתחת לכף הרגל, ישבה חברתי כריסטינה עם איזה מגזין רפואי והלב שלה קפא. היא הבינה מה יש לאור. באותו זמן גרנו בקליפורניה, וכריסטינה היא רופאה של ילודים.

“תשמעי,” היא אמרה לי, “אני אגיד לך מה זה, אבל תישבעי לי שלא תעשי גוגל!”

“את תגידי לי מה זה,” עניתי לה, “ואני אעשה גוגל, כי אין מצב שלילדה שלי יש משהו ואני לא חוקרת אותו עד הסוף.”

אז היא אמרה לי – סינדרום פרוטאוס.

ואני עשיתי גוגל.

ורציתי למות.

אתם יכולים לעשות גם, אבל אני לא ממליצה על זה. באנגלית זה PROTEUS SYNDROME.

זה סינדרום שגורם לגדילה מואצת ללא שליטה או סדר של כל מיני סוגים של רקמות. סימן ההיכר של זה הן כפות ידיים ורגליים עם הגידולים האלה, ואצבעות שגדלות לכל כיוון לגדלים מפלצתיים, אבל זה יכול לעשות עוד רשימה ארוכה של עיוותים, כולל בגולגולת ובעמוד השדרה, ובמקרים חמורים לגרום למוות.

וזה מה שציפה לתינוקת המושלמת שלי.

או שלא.

היו גם מקרים קלים יותר. והקטע הוא שאי אפשר לדעת מה יקרה עד שזה לא קורה.

יומיים לא ישנתי.

אנשים אומרים “לא ישנתי” ומתכוונים “ישנתי מעט” או “ישנתי רע”. אני לא ישנתי. בכלל. לא יכולתי לעצום את העיניים בלי שפחד קר ילפות לי את הבטן באצבעות פלדה.

אחרי יומיים הבנתי שככה לא ילך. תפסתי את עצמי, כמו הברון מינכאוזן, בשערות ראשי, ושלפתי את עצמי מהביצה השחורה הזו. אמרתי לעצמי: גיברת! או שאת ממשיכה להתחרפן ומחרפנת איתך גם את הילדה הזאת, או שאת מגדלת אותה כאילו היא היתה לגמרי מושלמת, כי היא לגמרי מושלמת, ואת תתמודדי עם מה שיבוא, כשיבוא, אם יבוא.

וכך היה.

אור מעולם לא הסתירה את כף הרגל שלה, גם כשהתכסתה גידולים והאצבע הגיעה למימדי ענק. היא הלכה בסנדלים ויחפה, ושיחקה בארגז החול עם כל הילדים בגינה. למי ששאל היא הסבירה שיש לה “אצבע מיוחדת”.

יום אחד התקשרה אליי חברה אחרת מהגינה (עדיין ארה”ב) וסיפרה שהבת שלה התחילה לבכות בבית, כי לאור יש אצבע מיוחדת ולה לא. אז ידעתי שהצלחתי.

הזהירו אותי שכשנחזור לארץ כדאי להחביא את הרגל של אור. אמרו לי שהילדים בארץ הם לא החנאנות הקטנים והמנומסים של קליפורניה. הם יאכלו אותה בחיים, ככה אמרו לי.

ואני התעקשתי – הילדה שלי מושלמת. זה מה שהיא מציגה לעולם, וזה מה שהעולם יצטרך לקבל.

מנחשים את הסוף?

מעולם לא לעגו לאור או נידו אותה. להיפך. אם מישהו שאל, היא ענתה בפשטות, וראיתי אותה גם נלחמת על מקומה בגינה מול ילדה גדולה יותר. סמכתי עליה שהיא תדע להתמודד עם מה שנתנו לה, והיא ידעה. אוהו, כמה היא ידעה.

איל

בשנת 2001 שכבתי על המיטה בבית היולדות וחיכיתי שהמנתח שלי יוציא מתוכי את הקיסרית מס’ 2, איל. אחרי שהוציאו אותה הביאה אותה האחות אליי ונתנה בה סימנים. בין היתר היא הראתה לי שומה חומה גדולה על הרגל שלה.

“מעולה!” אמרתי לאחות.

ההיא עשתה פרצוף של ‘זאתי נתנו לה יותר מדי אפידורל’ ושאלה: “למה מעולה?”

“כי כל אחת מהילדות שלי חייבת משהו קטן על הרגל,” עניתי לה, “אחרת היא היתה מושלמת, ואנשים מושלמים זה מעצבן!”

חודשיים אחר כך, באישון ליל, נפקחו העיניים שלי פתאום, ירדתי למטבח, שלפתי צרור דפים מהמדפסת, וכתבתי את “הסוד המושלם”, אגדה שמדברת בדיוק על זה – מה היה קורה אילו לעולם בלתי מושלם היה מגיע אדם מושלם? מה היא מושלמות בכלל?

והמוטו הוא זה – כל אחד מאיתנו מושלם בעיני אדם אהוב, כך שכל אחד מאיתנו מושלם בדיוק כפי שהוא. השוני בינינו הוא כל היופי.

השנים חלפו, כמו בכל אגדה. אור משתחררת עוד מעט משירות משמעותי ומאתגר בחיל האוויר. מסתבר שהיא היתה אחד משני המקרים הקלים ביותר של הסינדרום בעולם. הסינדרום הגיע רק עד עצם האגן, הולך ונחלש ככל שהתקדם, ונעצר שם. עם סיום גדילת הגוף נגמרה גם ההשפעה שלו. כף הרגל עדיין מעוותת, אבל בזה זה נגמר. עכשיו, כשאנחנו חלק ממחקר הגנום האנושי בוושינגטון די סי, אנחנו יודעים הרבה יותר על הסינדרום. האמריקאים גם אחראים על שני הניתוחים שעברה להשוואת אורך הרגליים שלה, שהיו הצלחה מסחררת. אנחנו גם יודעים שההצטרפות של אור למחקר הביאה לפיצוח הקוד הגנטי, והיום ילדים שמתגלה אצלם הסינדרום מקבלים מעכב ולא מפתחים תופעות.

השומה על הרגל של איל לא גדלה, אבל הרגל כן, והיום היא מתהדרת בנקודת חן קטנה וחיננית.

תום חיפשה שנים מה יש בה שהופך אותה ללא מושלמת. עוד לא מצאנו תשובה לזה.

אז לאור היה סינדרום נדיר, והילדים של כולכם, טפו טפו, בריאים, אבל איזה ילד לא מרגיש נמוך מדי / גבוה מדי / שמן מדי / רזה מדי? איזו ילדה לא היתה רוצה שיער חלק במקום המתולתל שיש לה, או להיפך? עיניים ירוקות במקום חומות או כחולות במקום ירוקות? איזה ילד מרגיש תמיד מושלם בדיוק כמו שהוא?

אני כבר לא מדברת על הילדים של החינוך המיוחד… עליהם זה תפור פיקס.

את הגישה הזו שלי, ואת כל האהבה שיש לי, והגאווה בילדות שלי, הכנסתי לספר, יחד עם הומור בשפע, והשפה שלי, ואולי לכן זה לא פלא שכל מי שקורא אותו מוקסם, שילדים מבקשים לקרוא אותו שוב ושוב ושמורים מלמדים איתו שיעורי כישורי חיים או פסיכולוגים של ילדים מחזיקים אותו בקליניקה.

כי אין ילד שלא מגיע לו שיגידו לו את המילים המפורשות: “אתה מושלם!”

ואל תפחדו. לא תייצרו ככה ילד גאוותן, או ילד שלא ירצה להשתפר בשום דבר. האמינו לי, כבר יש הרבה מאד קבלות על זה.

אז בגלל כל זה הדפסתי עכשיו עוד אלף עותקים של הספר, אחרי שהאלף הראשונים אזלו מזמן, ולטובת מי שאין לו זמן להקריא עשר פעמים את אותו סיפור, יצרתי עותק דיגיטלי, שבו אפשר ללחוץ על התמונות ולקבל אנימציות חמודות, או ללחוץ על התמונה שלי ושאני אקריא לילד את הספר במקומכם.

אז גם אם אין לכם ילדים קטנים, ועוד אין לכם נכדים, אני בטוחה שאתם מכירים ילד או ילדה שמגיע להם לקבל את הספר הזה.

אני מכירה אנשים שקנו אותו במתנה לחברה ליום הולדת 40, אגב.

וגם לכם לא יזיק לשמוע שאתם מושלמים, אהובים בדיוק כמו שאתם.

לרכישה (וגם לטעימה מהספר הדיגיטלי) הקליקו כאן.

והנה טעימה מהספר עצמו:

בְּעֵמֶק יָרֹק, מֵעֵבֶר לָהָר

בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ מֶזֶג הָאֲוִיר נֶהֱדָר

הָיְתָה מַמְלָכָה לְחוֹפוֹ שֶׁל אֲגַם

שֶׁבָּהּ אַף אֶחָד לֹא הָיָה מֻשְׁלָם.

 

לַמֶּלֶךְ, לְמָשָׁל, הָיָה חֹטֶם עֲנָקִי

וְהַכֶּתֶר לֹא הָיָה תָּמִיד הֲכִי נָקִי

הַמַּלְכָּה הָיְתָה נְמוּכָה וְגַם דַּאֲגָנִית

הַטַּבָּח הָיָה מְפֻזָּר, וְהָאוֹפָה – פַּטְפְּטָנִית

 

לַקּוֹסֵם הַשָּׁפָן מִן הַכּוֹבַע בָּרַח

וְלֵיצַן הֶחָצֵר לֹא הָיָה מַצְחִיק כָּל כָּךְ

הַיּוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת טָעָה

וְחוּץ מִזֶּה, הוּא גַּם חָבַשׁ פֵּאָה.

 

אַךְ כֻּלָּם חָיוּ בְּשַׁלְוָה וְרבֹ נַחַת

גַּם אִם הָאֲרוּחָה לֹא הָיְתָה כָּל כָּךְ מֻצְלַחַת

כִּי הֲרֵי יָדוּעַ בָּעוֹלָם

אַף אֶחָד אֵינוֹ מֻשְׁלָם.

 

וּבְדִיּוּק בְּאוֹתָהּ הַמַּמְלָכָה

נוֹלְדָה לָהּ בְּבֹקֶר אָבִיב נְסִיכָה.

הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה הִבִּיטוּ בָּהּ יַחַד

וּלְמַרְאֵה פָּנֶיהָ נִרְתְּעוּ בְּפַחַד

וְצַו יָצָא בְּכָל הַמַּמְלָכָה

שֶׁלְּאִישׁ אָסוּר לִרְאוֹת אֶת הַנְּסִיכָה.

 

הַתִּינֹקֶת הַקְּטַנָּה חִישׁ קַל הֻסְתְּרָה

וִילוֹנוֹת כְּבֵדִים כִּסּוּ אֶת חַדְרָהּ

וְשׁוֹמְרִים הֻפְקְדוּ מִחוּץ לָאַרְמוֹן

לִשְׁמֹר עַל הַנְּסִיכָה מֵעֵינֵי הֶהָמוֹן.

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר