את מה שיש לי לומר עיצבתי בתעודת הסליחות שלי ואני מתכבד להגיש אותה בפניכם....
samarel - הוזה דיעות
אמן אירוטיקה וכותב הומור וסאטירה הזויים, בעיקר על יחסים שבינו לבינה, לבינו, לבינם ואפילו לחפצים. קיימתי מספר ראיונות עם ברז כיבוי, מדרכה וכספומט ואני כותב על הדילמות המלוות אותנו ביומיום, תוך חשיפה למחשופים דינמיים נשיים.
לפעמים בא לי להכנס, דווקא לראש של אישה ולכתוב מתוכה.
לא מתיימר להקרא סופר, אני כותב על מה שאני רואה ומוסיף למילים צבעים וצורות מהמאגר של האמנות האירוטית שלי אותה אני יוצר יום יום, כל יום.
לגבי האמנות שלי, יש לי רק דבר אחד לומר אבל באנגלית:
עד אותו יום שבשיחת צ'ט ביקשתי בתקיפות אלגנטית לראות תמונות שלה – Live. הגברת התחמקה, התעקשתי, שוב התחמקה, התעקשתי וקיבלתי את הפצצה בפנים....
יש משפטים מסויימים בתוך הסיפור המרתק הזה שגורמים לי לחייך, לעצור ולתהות על הכוונה הנוספת שהם טומנים בתוכם....
פתאום זה נראה אפשרי. אותו חלום רחוק מהילדות קיבל צורה עדכנית ונראה בר ביצוע....
לבוש במיטב מסורת המאצ'ואים, ג'ינס וחולצת טריקו לבנה, החזה מתוח, הבטן מוכנסת והגבריות עולה על גדותיה. מאצ'ו-מן התקרב והחל לאיים בתנועות ידיים נמרצות....
הימים חולפים, השעות רצות, אנחנו אוהבים, כן כן, מחובקים בלילה במיטה, כן כן, כל לילה נצמדים זה לזו, מתחממים, מתחרמנים, ונרדמים. ובבוקר אני מתגעגע לימים שבאתי אלייך......
לפני 34 שנים היא באה מצרפת חמושה בתלתלים שחורים מרהיבים וחזה ענק ומאתגר. הייתה מעשנת סיגריות ואני לא. דילמה לא הייתה שם, התחלתי מייד לעשן בשבילה....
סיפור שהיה באמת. נכתב ע"י אישה אמריקאית שזממה לפגוש את האמן המדובר בשדה התעופה ולבצע בו את זממה, זממו....
אולי שפתי חייכו אלייך אבל עיני כבר טרפו אותך. לאט לאט, מתענג על כל רגע, כל פיסת שד שכמעט וחומק ממחשופך הנדיב....
