סיפור בהמשכים
הדרך הזו בה הוא אוחז בידי, כאילו שהיא עשויה מזכוכית סברובסקי עדינה. מעולם לא החזיקו ככה בידי, חשבתי לעצמי....
מאז שהייתי ילדה קטנה, האמנתי שהקרניים שמבצבצות בין העננים הן בעצם אצבעותיו של אלוהים שנשלחות אלינו לאדמה כדי ללטף את כל פאר יצירתו, כולל אותנו בני האדם....
אני רוצה להיות. נוכחת, מרגישה, אוהבת, נותנת, מקבלת.
אני רוצה להרגיש את החיים, לחיות אותם. ליהנות מעצם היותי כאן ללא רגשות אשם על כלום.
להביט על עצמי במראה ולחייך בדיוק אל מה שיש....
היא לקחה הבהוב של זיכרון, קצה של חיוך, הד קלוש של אנחה, טעם של דמעות. כל אלה היו שמורים היטב בזכרונה....
היא הביטה בו שר את כל המילים ולא האמינה שהוא יודע אותן. הוא חיבק אותה כששרו יחד את "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת"...
לא בובה היא אלא קולב.
עיניה נראות אך אינן רואות.
אוזניה אינן שומעות דבר.
פיה פתוח אך קול לא נשמע ממנו.
גופה מושלם אך לא חש דבר....
"טוב, בסדר. אתה יודע מה? אני אכתוב את עצמי ואת נפשי על הדף הלבן, ובמקביל אתה תכתוב גם את עצמך. מה אתה אומר??"...
היא נעלה נעלי אולסטאר גבוהות בשני צבעים שונים ולבשה שמלה משוק הפשפשים, ושום דבר מזה לא העיד ששעתיים קודם אמא שלה קילפה אותה מהחלון בצרחות....
אני מצליחה לקרוא אנשים לפני שהם פותחים את הפה, לנבא מהפיכות פוליטיות, לדעת אם אבטיח אדום ועסיסי בלי לפתוח על הסכין, ולקלוט מי מהגברים בכל אירוע מת לעשות אותי....
ההתמודדויות האלה הוציאו ממני עצמה שלא ידעתי שיש בי וסביבי.
הן הוציאו ממני את עצמת הרכות והפגיעות. הוציאו ממני המון אהבה....
