הדמעה הקטנה נופלת לה בצניחה חופשית ואיטית אל הקרקע, מתנפצת לה לאלפי רסיסי יהלומי דמעות קטנים....
שקט השתרר, הגלים רחשו לקראתה: בואי, הצטרפי אלינו, לימדי ללטף ולהיות מלוטפת, לעיתים לשצוף ולקצוף לעיני כל, בואי, בואי.
יד אחזה בזרועה, מושכת אותה בעדינות אך בנחרצות אחורה....
לקח לו שבריר שניה להיזכר בספר האהבה הגדול ביותר.
אספר לך, ענו לה עיניו השחורות
אספר לך על ילד אשר שוכב במיטה ומניח את ידיו על דפים
וקורא על יתומה כתומת שיער...
למה אני השתקן, מספר את כל זה? כי היום יש לי הרגשה משונה. יש מבט מוזר בעיניה שלא כתמול שלשום. זה מאד מדאיג כשאתה כזה קטן ולא מבין כלום....
אתמול יריתי באושר. הוא דימם על הרצפה וחרחר מילים של אושר: "בית, אישה, ילדים, אוטו, היי טק."...
אף פעם ליבה לא היה ריק מאהבה. גם כשרק אהבה אחת מילאה אותה היא לא חשה ריקנות ושמרה על שאר חדרי ליבה פתוחים ומזמינים....
