בשבוע שעבר, בזמן שפזית צילמה אותי לבוק שעשיתי לעצמי במתנה ליום ההולדת החמישים שלי, שמתרגש עלינו לטובה בסוף החודש, העליתי איזו דוגמית מהצילומים לסטורי בפייסבוק ובאינסטגרם. כשחזרתי הביתה, ספגתי נזיפה מהנוער: “אמא, אני מבקשת שלא תעלי יותר תמונות אירוטיות!”
“אירוטיות???” הזדעקתי, “אני הרי לבושה לגמרי!”
“היד שלך ליד הציצי. זה אירוטי,” קבעה הנוער בפסקנות.
הנה, לשיפוטכם:
זה החזיר אותי לדיון שניהלנו מזמן על פורנוגרפיה, אירוטיקה ורוח הזמנים…
לפני עשרים שנה צילמתי את התמונה הזאת, חלק מסידרה שצולמה עבור הגבוה (למי שלא קרא אותי בעבר – זה האיש הזה שאני נשואה לו מאז ימי המנדט הבריטי) לוולנטיינז דיי. באותם ימים גרנו בארה”ב, היינו בני שלושים, וחברתי ענת באה לצלם אותי עם מצלמת פוקט פשוטה. הפילם פותח ונסרק (קוסספט חדשני ומדהים דאז) והתמונות נשלחו.
זמן לא רב לאחר מכן נפגשנו עם ידיד שלי מהעבר, שגם הוא גר בארה”ב, ועם בת זוגו. לא זוכרת אפילו למה ואיך הגענו לנושא, אבל הפמיניזם שלה לא בא לי בטוב, אז סיפרתי לה שבימיי כעו”ד ידעתי לאילו ישיבות ללכת עם מיני קצר ומחשוף נדיב כדי לבלבל את הגבר שמולי ולזכות בעוד מיליון ללקוחות שלי. על כך נזדעקה הפמיניסטית ואמרה שאני תוקעת מקלות בגלגלי הפמיניזם וסכין בגבה של כל אישה. יס!!
כשפרסמתי לפני כמה שנים את התמונה הזו בפייסבוק, היא זכתה להתלהבות בלתי מרוסנת בסגנון “יפה כמו ציור”, “למסגר ולתלות” וכיוצא באלו, ודווקא לא לתגובות נוטפות רמיזות לסקס.
זמן מה אחר כך אמרתי שאני מתכוונת להעלות תמונה נוספת מהסדרה, וכשישבנו עם חברים בבר התעורר ויכוח האם התמונה ראויה לפרסום או נועזת מדי. כל מחאותיי שחמש עשרה שנים הן פעמיים התיישנות, שאני כבר לא הילדה הזו ושלא רואים כלום בתמונה נתקלו בחומה בצורה מצד הבנים שבחבורה. רואים את העמק שבין השדיים, משמע רואים לך.
כטוב ליבנו בבירה, ולמי שלא אוכל גלוטן כוסומו אז ביין, הוחלט לערוך משאל בין יושבי הבר, ועינת, מצויידת בטלפון שלי עם שתי התמונות ובאזהרה חמורה לא לתת לאף אחד לדפדף, יצאה למשימה. התוצאות היו כאלו: רוב האנשים חשבו שהתמונה עם הרגליים סקסית יותר מהתמונה עם ה(עאלק)שדיים, אבל ששתיהן סבבה. האישה היחידה שנשאלה אמרה שהיא לא היתה מפרסמת אף אחת מהן.
ששלומי ילבש חזיה!
כתבתי בעבר פעמים רבות את הסיפור על איך הרגילו אותי בבית ללכת בלי חלק עליון של בגד ים, בתואנה שאני ושלומי מקומה שביעית נראים בדיוק אותו דבר באגף העליון, ועל איך כששלומי ואני הפסקנו להיראות אותו דבר, אני בכל זאת התעקשתי שלא ללבוש חלק עליון. ששלומי ילבש חזיה!
בשבילי, בעיקרון, רגליים, אוזניים, ידיים, שדיים…. הכל אותו דבר. תנו לי חוטיני וסטילטו ואני אדם מאושר, ולבוש.
עם השנים הבנתי שהגבול הזה, שעובר בין “נעים לי” ל”לא נעים לי”, הוא מאד אישי. חשבתי שהוא נובע מחינוך מבית, אבל הבנות שלי שונות אחת מהשניה וממני, ואחותי ואני שונות זו מזו.
לסביבה יש כוח רב בעניינים האלה, מסתבר.
פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה, תנו חכמינו, וצדקו. מה שלגיטימי בשוודיה לא לגיטימי בישראל, ומה שלגיטימי בישראל לא לגיטימי באיראן. הגבול הוא גם מאד נזיל, ואני חוששת שהוא הולך לכיוון אחד. בואו נגיד שלמי שדובר פרסית יהיה ייתרון.
אז למה לא נראה לנו בסדר לחשוף בפרהסיה אברי מין?
כאן מתערב החינוך שלי, ואומר שעירום מלא זה לא יעלה על הדעת.
משולש אחד, בקדמת הגוף, זה מה שצריך, אבל הוא הכרחי (לי!).
בטח יבואו אלה שיגידו שלהם נוח בלי. אני מבינה אותם. אני יודעת שזאת השמרנות שלי מדברת. אבל בכל זאת, עושה רושם שיש קונצנזוס די רחב על העניין הזה.
חזרה לשדיים.
שדיים הם לא ממש אברי מין. הם מקושרים לסקס, אבל יגידו לכם החבר’ה מבית שמש שמרפק של אישה שאינו מוסתר זה שיא הגירוי, או קו המתאר שבין רגליה שגוזרים המכנסיים.
אז איפה עובר הקו?
אם תשאלו אותי – הקו עובר בדיוק איפה שמתחשק לכל אחת. מי שמרגישה נוח לחשוף שדיים בפומבי, כמוני, גם לא יהיה אכפת לה שיסתכלו. כל דבר מעבר לזה צריך להיתקל בתגובה קשה ומיידית. מי שלא מרגישה בנוח, לא תרגיש בנוח ולא תעשה זאת. גם אם מחזה מסויים יהיה פחות נאה בעיניי, אני אלחם על זכותו של כל אדם לנהוג ככל העולה על רוחו.
לעומת זאת, הנשים הצעירות של היום לא הולכות בלי חזיה, גם אם יש להן חזה קטן ויפה, כי יראו אם תזדקר להן פטמה.
לכולן יש אותם שדיים, כי החזיה בנויה כמו בטון יצוק. כולן 85c.
הן חוששות שיראו את צורת השד, את התנועה הטבעית שלו כשהן הולכות. לא בגלל שיעירו. בגלל שלא נעים להן.
רוח הזמנים השתנתה, ואני נותרתי כמעט לבד במערכה נגד חזיות ובעד שיזוף טופלס.
הגזמתי?
בהמשך לעניין התמונות עוררתי שוב שאלה מטרידה – שאלתי את החברים/ות שלי בפייסבוק מה אם ארצה למכור תמונות עירום שלי במסגרת קמפיין למימון המון.
התגובות הפתיעו אותי לגמרי. ציפיתי ל”מחפיץ”, “מקומם”, “אנטי פמיניסטי”, השוואות לזנות ועוד…
הייתי בהלם מוחלט שרוב מוחץ של הנשים לא רק פירגן, אלא תמך לגמרי. נשים חזקות, דעתניות, אמרו בזו אחר זו שזה הגוף שלי, ואם לי נוח, זה לא פחות מאמנות. אני כבר לא מדברת על התגובות של הגברים, שהיו עדינות ואינטליגנטיות (ציינתי כבר שאני מתה על הקהל שלי?).
טוב, אם חשבתם איפה נרשמים לדבר הזה, אתם עוד תצטרכו להזדיין בסבלנות. הנוער פה הטיל וטו על העניין, וממילא זה היה שעשוע מחשבתי…
אבל בשבוע שעבר, כשפזית צילמה אותי בחולצה גברית, נזכרתי בדיון הזה, ותהיתי ביני לבין ביני מה מהתמונות שצולמו באותו סשן אוכל לפרסם. בינתיים פרגנתי לכם ולי בהשוואה הזו. עשרים שנה מפרידות בין התמונות, ואתם יודעים מה? אני אוהבת יותר אותי של עכשיו.
מה אתם אומרים?
