הייתי בת עשרים ושלוש בערך.
למשרד עורכי הדין שהתמחיתי בו הגיע מתמחה חדש, מבוגר מאיתנו בהרבה, שהקריירה הקודמת שלו, איך לומר, יפה לה השתיקה. לצורך העניין נקרא לו דן.
ההפסד של כוחות הביטחון היה הרווח שלנו, ויחד איתו הביא דן למשרד רוח חדשה, הקפדה על מזון בריא ושמירה על כושר.
עד כאן טוב ויפה.
יום אחד סיפר לי דן שרכש מכונית חדשה מדגם מפואר במיוחד (לא ממשכורת של מתמחה, אני מבטיחה לכם). כשביקשתי בהתלהבות לראות את הרכש החדש, הסביר לי דן שהמכונית חונה במוסך ביתו, וכך היא תישאר למשך כחודשיים. למראה הבעת התימהון שפשטה על פניי הוא צחק, והסביר לי את משנתו בעניין דחיית סיפוקים – כשדן היה קונה משהו חדש, בין אם המדובר בחולצה או במכונית, הוא היה מונע מעצמו את הסיפוק המיידי שבשימוש בקניה, ומושיב אותה “להתיישן” בארון או במוסך, לפי העניין. ככל שרצה יותר להנות מרכישתו החדשה, כך גזר על עצמו תענית ארוכה יותר.
אתם חייבים להבין דבר אחד – אין לי דחיית סיפוקים. בכלל.
מזל טלה הוא התינוק של גלגל המזלות, וכבת מזל טלה אני רוצה את הסיפוקים שלי לאתמול, אם אי אפשר לשלשום.
כשאני קונה חולצה, המוכרת גוזרת לי את התווית כך שאוכל ללבוש אותה מיד. כשאני קונה משהו טעים בסופר, אני פותחת אותו כבר בדרך לקופה. אני קוראת שבעה ספרים במקביל כי בכל פעם שאני קונה ספר חדש אני חייבת להתחיל אותו מיד.
זה לא שאני לא מוכנה לעבוד בשביל משהו שאני רוצה, אבל אני מצפה לסוג כלשהו של תגמול מיידי.
כולנו הערצנו את דן, ואני החלטתי, כמוהו, להתחיל להתאמן על דחיית סיפוקים. מי יודע, אולי פעם יענו אותי בכך שיגידו לי: “את רואה את הסוודר החדש המהמם הזה? את לא יכולה ללבוש אותו לפני שתגלי לנו את הצירוף הסודי לכספת של הכור האטומי!” ואני אצחק לחוטפיי בפניהם ואומר להם” “אתם לא יודעים עם מי יש לכם עסק! אני אומנתי בדיוק לסיטואציות האלו.”
ובכן, החלטנו שאתחיל בקטן.
קניתי קרמבו.
אני מכורה לקרמבו, במיוחד כשהוא טרי, הביסקוויט פריך, לקצף יש מרקם של ענן מתוק והשוקולד דביק בדיוק במידה. אבל באותו יום לא אכלתי את הקרמבו, אלא הנחתי אותו על המדף מולי והתאמנתי. השעות חלפו באיטיות שגבלה בעינויים שאסורים על פי אמנת ז’נבה, ואני הבטתי בקרמבו כמשה אל הארץ המובטחת, ולא נגעתי בו. לאחר מה שנדמה כנצח, נגמר היום, ואני ארזתי בהקלה את חפציי ונסעתי הביתה, מהרהרת כל הדרך בקרמבו וכמה הוא יהיה מתוק מחר, אחרי שחיכיתי לו כל היום.
בבוקר, בדרך למשרד, חשבתי לעצמי כמה דן יהיה גאה בי.
הוא כבר היה במשרד כשהגעתי, לאחר שסיים את אימון הבוקר שלו. בחדוות מנצחים נכנסתי למשרדי וגיליתי….. שהקרמבו שלי נעלם! המנקים כנראה השליכו אותו בלילה.
ניגשתי לדן בעיניים רושפות, ואמרתי לו: “תקשיב לי, ותקשיב לי טוב. אין יותר דחיית סיפוקים!!!”
ואכן, אין יותר דחיית סיפוקים, ואם לא תתנו פה בלייק ובתגובות אני אתעצבן, כי אני צריכה לדעת מיד אם אהבתם או לא.
