“זיקוקים! השמיים שלך צמאים לזיקוקים…”
לפני כמה ימים שאל אותי מישהו בצ’אט: “יש לך היום את אותה רמת אהבה ופרפרים בבטן שהיו לך לפני שלושים שנה?”
עניתי לו: “פי מאה!”
אז הוא אמר לי: “לא מאמין.”
והוא צודק, כמובן. איך אפשר להאמין שאחרי 33 שנים אני מאוהבת מעל הראש, עם פרפרים וזיקוקים ולב שמחסיר פעימה?
איך אפשר להאמין אלא אם כן רואים אותנו על בסיס יומיומי, ומבינים שזו לא העמדת פנים של פייסבוק, אלא הדבר האמיתי?
וזה לא רק איתו, עם האהוב שלי. זה נושא אותי ומרים אותי בכל דבר בחיים שלי.
פעם דיברנו, חבורה של נשים בכל הגילאים, על ריגוש, ואז שאלה אותי מישהי: “איפה יש לך עוד ריגושים בחיים???“
נעצתי בה מבט משתאה.
זה לא שאני באמת לא מבינה את השאלה. אני מבינה אותה היטב, אותה ואת התאוריה שעומדת מאחוריה, שריגושים הם דבר שמתאים לגיל מסויים, או למצב מסויים, ואם את לא זה ולא זה, את מסתפקת, כמו פולניה טובה, ב”נחת”.
“כל החיים שלי הם ריגוש אחד גדול,” עניתי לה, בידיעה גמורה שזה יגרור עוד שאלה.
“כן, אבל מה מרגש בהם?“
“לבנות בית חדש זאת סדרה עולה של ריגושים, ולכתוב זה ריגוש מטורף, להוציא ספר עוד יותר, וכשהוא מצליח ואנשים באים לספר לך חוויות, הכי הרבה. “אמור” הוא ריגוש יומיומי – הכותבים, הקהל, בכל פעם שאני מרצה ומדברת על אהבה לנצח…
גם הדברים הפחות טובים שקורים לי הם ריגוש, כי אני כבר מדמיינת איך אגדל מתוכם, לאילו רמות חדשות של הבנה אוכל להגיע…
ואז יש את הרגע הצלול הזה, שבו את מרגישה כאילו הסירו לך כיסוי מעל העיניים, וזה בכלל מעיף.
ואהבה מכל הסוגים היא ריגוש, והזוגיות שלי היא ריגוש, והילדות שלי הן ריגוש, והכלבות, ומזג האוויר בחוץ הוא ריגוש מטורף.“
“איזה מזג אוויר?” היא שאלה.
“מה זה חשוב??” עניתי, “שמש מדהימה בשמיים פריכים מרוב כחול, או גשם שצוחק בתוך עננים חמורי סבר, או הימים הכתומים האלה, שבהם נדמה שאנחנו על כוכב אחר והכל מהוסה ומרוח, זה הכל יפה בטירוף ומרגש.“
“טוב, זה כנראה עניין של אופי,” היא אמרה בחמיצות מה, ובוודאי הרהרה שאני לא מי יודע מה שפויה.
“כנראה,” הסכמתי איתה.
אולי יבוא יום שהמילים שלי ימצאו איזה הד בתוכה, אבל מי שלא מאמין שמגיע לו להתרגש, להיות מאוהב, כל הזמן, לא יבין מה שאני אומרת. זה כמו להסביר אדום לעיוור.
ועדיין, אני לא מתייאשת.
בימים אלה אני מנסה להעביר את הידע שלי, הרעיונות, הבסיס לקיומי, לכמה שיותר אנשים, כדי לצעוק לעולם שאפשר וכדאי להיות מאוהבת לנצח, ושזה לא חייב לכאוב, ואני גם יודעת להגיד איך עושים את זה, וגם יש לי קבלות.
ובסוף הערב הזה, ההרצאה, אנשים יוצאים עם זיקוקים בעיניים, ושני ניסים קורים באופן קבוע, לפחות, כי לא צריך הרבה, לא צריך דרמות גדולות. רק צריך לעשות את הצעד הראשון ולבוא. רק צריך להדליק את הפתיל.
בכל פעם שיש זיקוקים בשמיים, אני צוחקת ומוחאת כפיים ומתרגשת כמו ילדה בת חמש, אבל השמיים הפנימיים שלי לא תלויים באף אחד, רק בי.
מי שרוצה זיקוקים, צריך רק להבעיר את הפתיל, ו….בום!!!
לקבוצת הפייסבוק של ההרצאה לחצו כאן
צילום: אני