ללא פשרה

הוא אוהב אותי אבל אוהב גם אותה.

התעוררתי הבוקר וקיוויתי שהוא יביט לעברי ולא יסתכל על ההודעה שלה. הוא אומנם כאן לצידי אבל איני בטוחה אם נפשו נוכחת איתי במיטה. עננה תמידית שתרחף מעל ראשי, עננה שלבטח מרחפת גם מעל ראשה.

הוא לא מסתיר את רגשותיו, הוא לא משלה, לא אותי ולא אותה. לפעמים האהבה שלי אליו נמהלת בשנאה. הוא לא בוחר. מי בכלל נתן לו את זכות הבחירה.

לקחתי את ליבי ותלשתי אותו ממקומו המוגן. נעלתי אותו בקופסה. אני לא אתן לו את זכות הבחירה.

אחיו התינוק, הילד המתוק שמבוגר ממני בדיוק בשנה. שנים דחיתי אותו למענו אבל עכשיו כאשר אין רגש שמעורב בתמונה, אני זאת שתחליט את ההחלטה.

הכנסתי אותו אליי לדירה, למיטה, לנשמה. נפתחתי לאחר כי אני יכולה. לא אטעה יותר, לא אתן לו להיות זה שמחליט את ההחלטה.

הוא גילה. הוא יודע וכעס נשקף מעיניו. רוגז ושנאה.

הוא טוען שאותי הוא רוצה ולא אותה.

אחיו שבה את ליבי ברגע שאפשרתי לעצמי להמשיך הלאה. הוא כבר לא יכול להחליט כי אין לו את זכות הבחירה.

שני אחים והרבה מהומה. הוא הגיע ובידו אחז מכתב פרידה. זה מכתב פרידה שלה ממנו ולא שלו ממנה. הוא נפל על ברכיו בתחינה אבל אני בשלי נותרתי, עם אחיו התינוק שבשבילי הוא האהבה החדשה.

הוא זה שלא רצה לבחור, הוא זה שלא היה מסוגל להחליט למי הוא רוצה להעניק האהבה ועכשיו, עכשיו הוא לבד, נותר עם מכתב פרידה ודמעות של תחינה.

שכובה במיטתו ויודעת שאני אהובה, יודעת שהוא לא מחכה להודעה. אין יותר רגשי נחיתות ואין פשרה. אני זאת שבידה נתונה זכות ההחלטה.